לכבוד
רא"ל (מ) אהוד ברק,
שר הביטחון
הבטחת הקלות והסרת חסימות כדי להקל על "מרקם החיים" של הפלסטינים בגדה המערבית.
ובכן: באזור יהודה, עד צומת חלחול מזרח - כבישים 317, 356, 60, 35, כביש דהריה-טנא עומרים - לא הוסרה אף חסימה, לא הוסרה אף תלולית עפר. נוספו חסימות, נוספו בטונדות, נוספו שערי ברזל.
במטוטלת שבין זכויות האדם לבין הביטחון - כל חסימה שאתה מוסיף מקטינה את הביטחון ומוסיפה לשנאה ולאלימות. אתה אחראי לסימביוזה שבין כל כוחות הביטחון באזור לבין המתנחלים. אתה אחראי להפרת זכויות האדם של הפלסטינים. אתה אחראי למדיניות ההפרדה בחברון - מדיניות שמוסיפה זכויות למתנחלים ומצמצמת את זכויות הפלסטינים. האם זו הדרך הנכונה להילחם בטרור, או שזו הדרך הבדוקה לשמר את הטרור כגורם יציב באזור?
הפער בין הצהרותיך לבין קיומן בשטח מגביר את התסכול ואת אי האמון. אל לנו לשכוח שלא הגענו לארץ ריקה וכולנו נוצרנו בצלם. התעלמות מחיי הפלסטינים ומכבודם נוטלת מהציונות את משמעותה המוסרית, את איכויותיה הערכיות וההומניות. ומה יהיה עלינו בסופו של דבר? (דרום הגדה, 6.5)
מעוללות חברון
ליד הבטונדות שמסמנות את סוף שטח H2, מאחורי בית הקברות היהודי, הוצב עוד מחסום נייד. הסגן עומד שם עם רובה שלוף ליד חומת אבן, וברקע מאחוריו תלויה כביסה לייבוש על יד בית שפלסטינים עדיין גרים בו. מולו, על מדרגות הכניסה לבית, עומד עוד חייל עם רובה שלוף ומשני צדי הכביש מוצבים עוד ארבעה חיילים. כל אלה כ-300 מ' מעל מחסום תל רומיידה, שם ייבדקו הפלסטינים ממילא שוב. למה הוצב כאן עוד מחסום? תשובת המפקד: "מפה ועד למחסום תל רומיידה הם יכולים לעשות פיגוע". למי הם "יעשו פיגוע", לשכנים שלהם? זוהי שכונה פלסטינית, אין בה אף יהודי. אז למה מחסום - אם לא כדי להוכיח שאנחנו השולטים?!
ומי עובר שם? זקן עיוור שמגשש את דרכו, צעירים וזקנים שהחיילים מבקשים מכל אחד מהם לפתוח את המעיל, להרים אותו, לעשות תנועה סיבובית. את חלקם הם עוצרים ליד קיר הבטון ועם הרובה הם מורים להם לפשק רגליים ובודקים את פנים הירכיים. (תל רומיידה, חברון, 1.4)
פתאום עולה מכת רעש נוראה מהרמקולים שעל גג בניין המזנון והמזכרות של המתנחלים: 'חברון שלנו, זכות אבותינו, חברון של העם היהודי, חברון שלי, חברון עיר הקודש ניתנה לעם קדוש מאת הקדוש ברוך הוא'. הפלסטינים בחנות המזכרות ממול טוענים שהרעש הזה משגע אותם כל היום וכל הלילה. ביקשנו להוריד את הווליום.
מן המזנון יוצא איש שהופך בין רגע לבריון, מזדהה כעופר אוחנה, תוקע לי בפרצוף מצלמת וידיאו, טוען שיש לו תעודת עיתונאי, מקלל. הוא קורא לנוער המתקהל להתפלל למותנו. מחנות המזכרות יוצא המוכר שהופך גם הוא לבריון וצועק באובססיביות, "בוגדות" וכיוצא בזה, "אני הייתי ארבע שנים בצבא ויודע שאתן פוגעות בביטחון". עוד עוברי אורח מוסיפים כהנה וכהנה. אנשי משמר הגבול מתבוננים ולא עושים כלום. מגיע שוטר אמיץ וגם עליו מתנפלים המתנחלים תוך קללות, דחיפות ואיומים. מגיעה ניידת עם עוד שוטרים ואחד שולף מצלמת וידיאו - הפריט היחידי המרתיע את הבריונים, שמנסים להתחמק מהמצלמה.
אדם מבוגר מבשר לנו ש"תמיד היו זונות", נער מציע לי שהבן שלי יתחתן עם ערביה, צעיר עם כיפה לבנה גדולה משתולל פיזית ומתעמת עם שוטרים, ושני הבריונים הראשונים ממשיכים לקלל לצעוק ולאיים: "כשנגיע לשלטון נתלה אתכם על עץ כמו את המן", "אתן עושות לנו בושות לעיני הפלסטינים", "המשפחה שלך מתביישת בך". הפתרון הרגיל של משמר הגבול: להרחיק אותנו ולא את אלה שמתפרעים ברשות הרבים, לנקודת המשטרה הסמוכה, לשם הגשת תלונה.בתום הגשת התלונה מספרת לנו החוקרת שהיא מקבלת מהמתנחלים מכתבים "לכבוד גב' אייכמן" (מערת המכפלה, חברון, 6.4)
עופר אוחנה מזמין אותנו שוב לגור ברחוב הבוגדות 9. הוא מסביר לחיילי מג"ב שאם פלסטיני ידקור חיילים אנחנו נרקוד על הדם שלהם. (חברון, 17.4)
בשער בין חברון לקרית ארבע מבקש השומר מהנהג שלנו להראות תעודה מזהה. בשלב זה נעמד עופר אוחנה מול הרכב ומונע את נסיעתו. גם השער סגור. אנו יוצאות מהרכב, מבקשות מהשוטר להזיז את האנשים ולאפשר לנו לנסוע. השוטר מסביר לשומר שאנחנו אתו, אבל בשלב זה מתקהלים כ-50 מתנחלים, רובם גברים, נערים וילדים. הרכב הופך למטרה. יריקות, טלטולים, צעקות, איומים, קללות. בחוץ מסתובבים שישה שוטרים וכמה חיילים אבל אף אחד מהם אינו עושה דבר כדי למנוע את הנזק שנעשה לרכב או לעצור את האלימות הגוברת. רכב משטרה נוסף שמגיע פורק עוד שלושה שוטרים. השוטר הנהג מחבק את אחד המתנחלים וההתפרעות בחוץ נמשכת. מישהו מוציא אויר מהגלגל האחורי של הרכב שלנו ואחרי כמה דקות מישהו מנקב עם סכין את הגלגל הקדמי. שוטר נדחף ומוכה בידי קבוצה של 5-6 מתנחלים. איש לא עושה דבר כדי להרים את השער, להזיז את האנשים ולאפשר לנו לנסוע מהמקום. במקום זאת, אחרי למעלה מחצי שעה נכנס אחד השוטרים לרכב ואנחנו מתבקשים להגיע לתחנת המשטרה. כולנו מעוכבים כיוון שהשתתפנו בהתקהלות בלתי חוקית.
עם שני גלגלים מפוצצים אנחנו עולים לכיוון תחנת המשטרה. בזמן שבו היינו בתוך הרכב לא נראה היה שמישהו מבין השוטרים לוקח ברצינות את העניין. הנערים שהכו שוטרים לא נעצרו והמשטרה לא עשתה דבר כדי לתעד את ההתקהלות והאלימות שהיו במקום. השוטרים פחדו להתעמת עם המתנחלים והעדיפו להסתגר בתחנה. עצוב לראות את אוזלת היד ולחוש, ממש על גופנו, את הסימביוזה שבין כוחות הביטחון והמתנחלים. (חברון, 25.4)