אזור הדמדומים | חבילת מחוות

בעוד ראש הממשלה מפזר הבטחות על הקלות בשטחים, מגרשת ישראל מאות רועי צאן בבקעת הירדן. לפני כמה ימים עלו הבולדוזרים של המינהל האזרחי והרסו עוד מבנים ומאהלים. רחוק מעיני התקשורת והמפגינים, כך חיים רועי הצאן בבקעה.

עבד אל-ראזק בני עודא, מימין, ובנו איאד, רועי הצאן שביתם נהרס, בפתח המאהל החדש שבנו לעצמם באמצע שדה החיטה. בחורף יצטרכו שוב לעזוב

מה יותר אכזרי ממה? לגרש משפחה עירונית מביתה בשכונת שייח ג'ראח בירושלים, או לעלות בדחפורים על מאהל עלוב של רועי צאן בבקעת הירדן שחיים על אדמה פרטית, להרוס את מכלי המים שלהם, את אוהליהם ואת דירי הצאן שלהם ולגרש לשום-מקום משפחות מרובות ילדים מהאדמה שעליה הם חיים? קשה לקבוע. אבל בעוד גירוש שייח ג'ראח מעורר עניין בארץ ובחו"ל, איש כמעט לא מתעניין בגירוש הבקעה. שם, הרחק מעין כל, מנסה ישראל זה כמה שנים לטהר בשיטתיות חלקים ניכרים מהבקעה מתושביהם הפלסטינים, ואיש לא שם לב או מזדעק.
 

מעשה שטן, דווקא בשבוע שבו פיזר ראש הממשלה עוד הבטחות על מתן "חבילת מחוות" לפלסטינים, כדי לשאת חן בעיני וושינגטון, שוב עלו דחפורי המינהל האזרחי באכזריות על עוד כמה מאהלים והותירו את עשרות יושביהם חסרי הישע בחוסר כל תחת כיפת השמים. אבל הבקעה רחוקה מהעין ורחוקה מהלב, ושם יכולה ישראל לעולל ככל העולה על רוחה.
 

די להתבונן בתמונת הנוף כדי להבין את הסיפור כולו: התנחלות בקעות, על מרבדיה המוריקים, עם אספקת חשמל ומים בשפע, בקצהו האחד של העמק המרהיב, וחורבות המאהלים הדלים של רועי הצאן, שעליהם עלה הכורת, בלי חשמל, בלי מים זורמים, בלי כלום, בקצהו השני של העמק. תמונה אחת כמו אלף מלים. איך שרה בזמנה להקת פיקוד המרכז, בשיר התעמולה השקרי שלה? "אי שם בבקעה, אי שם בבקעה / קורץ לו יישוב ששומר על הקו / כמו קורא לשלום הוא ומגיש בתקווה / שלל פרחי צבעוני וסחלב". קורא לשלום? מגיש בתקווה? תשאלו את השכנים.
 

דפנה בנאי, פעילת "מחסום ווטש", מנתה השבוע את מעשי הגירוש האחרונים: 15 משפחות גורשו ממאהליהן ב-1 ביולי; עוד 16 משפחות קיבלו צווי הריסה ופינוי בשבוע קודם לכן. הבקעה כולה זרועה, זה למעלה משנה, בעשרות קוביות בטון שאוסרות את הכניסה ומזהירות בפני שטחי אש, בכל מקום בו גרים פלסטינים. את כל השטחים שממערב לכביש הבקעה כלאה ישראל זה כבר בתעלות בלתי עבירות והתושבים יכולים לצאת החוצה רק פעמיים בשבוע, כשישראל מואילה בטובה לפתוח את השערים הנעולים שעל צירי התנועה.
 

ואולי נעוץ ההסבר למדיניות הגירוש המחפירה הזאת בבקעה בדבריו הישנים של בנימין נתניהו, כפי שנחשפו ביום שישי שעבר בערוץ 10. בעת ביקור תנחומים בבית מתנחלים בשנת 2001, חשף אז נתניהו את התעלול הנואל שלו: הוא אמר למארחיו שיכריז על בקעת הירדן כולה כעל "אתר צבאי מוגדר". כך חשב ראש הממשלה להתל באמריקאים, על פי עדותו, כדי שיניחו לישראל לעשות בבקעה כרצונה. עכשיו הוא שוב ראש ממשלה והתעלול שלו עובד להפליא. בקעה נקייה מפלסטינים תסופח בבוא היום ביתר קלות לישראל.
 

המינהל האזרחי מנסה כמובן לתעתע, להיתמם ולהתעלם מכל אלו. מה למינהל האזרחי ולגירוש שיטתי? הוא הרי רק דואג לשלום התושבים וביטחונם ולשמירה על החוק והסדר לרווחתם. ואם יש גירוש, הרי לא המינהל מחליט, הוא רק קבלן הביצועים. ובכלל, הרי מדובר ב"פינוי עצמאי", בלשון הדובר, עוד מונח מכובס חדש, כמעט כמו טרנספר מרצון, וגם ב"מבנים נטושים".
 

"מדובר במבני פח ואוהלים אשר הוצבו באחרונה ללא אישור כנדרש בתוך שטחי אש, תוך סיכון חיי התושבים", מסר דובר המינהל. "המבנים המדוברים פונו ברובם באופן עצמאי ומקצתם נהרסו. רוב התושבים שהקימו את המבנים הינם בעלי בתי קבע מאזור הבקעה וביום ההריסה היו רוב המבנים נטושים". בעלי בתי קבע? האם שמעתם מעודכם על מתנחלים שפונו בגלל שיש להם עוד בית בפתח תקווה?
 

במחשבה שנייה: גירוש הבקעה אכזרי יותר מגירוש שייח ג'ראח. הוא שיטתי יותר, המוני יותר ומופעל על אוכלוסייה חלשה יותר. אבל לכאן לא יגיעו המפגינים. זה רחוק מדי.
 

בחדר ריק של מועצת הכפר הנידח עאטוף מגוללים פעילי הכפר את חרדותיהם: ישראל מבקשת לגרש לכאן את כל רועי האזור. זוג עכבישי ענק טווה חרש את קוריו על תקרת החדר. בחודש האחרון קיבלו עשרות משפחות צווי הריסה ופינוי, הכל כחוק, כמובן, חוק הכיבוש.
 

עבד אל-רחים בשראת הקשיש אומר שזה לא כפר, זה כלא. "אם אתה סוגר את הרועים מכל הכיוונים, לרועים זה כלא, כי חייהם קשורים לאדמה. אם עליהם לעבור לכפר הזה, הם יצטרכו למכור את העדרים שלהם, מקור הפרנסה היחיד שלהם. לקחת את האדמות שלנו זה לקחת את חיינו". לבשראת יש שאלה: "האם שטח C פירושו פינוי וגירוש?". ומה תשיבו לו? מה אפשר להשיב לו?
 

ועוד שאלה לו: "למה אתה לא שואל על בעיית המים?". תחקירן "בצלם" באזור, עאטף אבו אל-רוב, ממהר להסביר: "לפעמים הרועים הללו שומעים את פכפוך המים שזורמים בצינורות שעוברים בשדותיהם בדרכם להתנחלויות האזור, אבל להם אסור להשתמש בהם. לפעמים הם שומעים את צרצור החשמל בעמודי המתח הגבוה, אבל החשמל מיועד רק למתנחלים". אל-רוב אומר שזה השטח הפתוח הסגור ביותר בעולם. ארבע משפחות כבר עברו ממנו לכפר, אחרי שמאהליהן נהרסו שוב ושוב והם עייפו מהמאבק חסר הסיכוי. השאר ממשיכים במלחמת ההישרדות הנואשת.
 

אנחנו יוצאים לשטח, חוצים במכוניתנו שדות חיטה קצורים בדרכנו לאתרי ההרס. משפחתו של עבד אל-ראזק בני עודא כבר הקימה לעצמה מאהל חדש. ב-1 ביולי הרסו לה את הקודם, זה שנשקף על צלע הגבעה ממול. 15 שנה הם גרו על צלע הגבעה, באדמה פרטית ששייכת לתושב העיירה טובאס שהשכיר להם אותה. יש להם מסמכים שמאשרים את זה. עכשיו הם תקועים באמצע שדה חיטה; כשיגיעו החורף והזריעה, יצטרכו להתפנות גם מכאן. זה המקום החמישי שאליו עברו בשנים האחרונות, מאז החלה ישראל במדיניות הפינוי והגירוש שלה. שתי משפחות, אב ובנו וילדיהם. 160 ראשי צאן הם מקור פרנסתם היחיד. הכבשים מצטופפות עכשיו בדירי האוהלים החדשים, מחפשות מסתור מהחום.
 

המכונית שלנו מאיימת לשקוע בדרכנו למאהל הקודם שלהם, שנהרס לפני כמה ימים, ואנחנו ממשיכים ברגל במעלה הגבעה. מהמאהל לא נותר דבר, זולת כמה יתדות הרוסים שמפוזרים על האדמה, כפית, קומקום חלוד, פינג'אן מפויח, קופסה של "טחינת היונה" שמתגוללת ושרידי מקרר ישן. שיירי חיים דלים.
 

בשראת שואל למה ישראל הורסת גם את מכלי המים. "מילא האוהלים, אבל למה את מכלי המים? לפעמים הם אפילו מרוקנים אותם מהמים. ומה ישתו הילדים? ולמה הם תמיד באים בתקופות הכי קשות, או באמצע הקיץ, כשהחום נורא, או בתקופת הגשמים, כשאין מסתור מפניהם? זה לא במקרה. ולמה הם הורסים את הטאבונים? הם יודעים שלוקח ארבעה-חמישה ימים לבנות טאבון חדש ובינתיים אין לנו לחם. האם הם רוצים שנגווע ברעב ובצמא? הרי הילדים שלנו יודעים שאת זה עושה הצבא הישראלי. ומה אתם מצפים שהם יזכרו כשיגדלו?"
 

שאלותיו של בשראת נותרות בלא מענה, מהדהדות בחלל הבקעה. דובר המינהל האזרחי מסר בתגובתו שמכלי המים הושארו בשטח "על מנת שיוכלו להיאסף בידי התושבים ולא נהרסו כפי שנטען בכתבה".
 

אנחנו יושבים תחת שרידי פחון שלא נהרס כראוי. דלת מקרר נושן משמשת לנו ספסל, עד שגם היא קורסת תחתינו. בני משפחת בני עודא יחזרו לכאן בחורף, אין להם ברירה אחרת. אוהל אחד הם כבר הקימו מחדש. בקעות מלבלבת ממול; יש ספא בהתנחלות.
 

במורד הגבעה מערבה יש עוד מאהל הרוס. כאן גרו בני משפחתו של חסן בני עודא ועכשיו הם נדדו מזרחה. מאהל נוסף, קרוב יותר לבקעות, עדיין עומד על תלו. תשע פעמים כבר הרסו למשפחה הזאת את ביתה. אנחנו יושבים דומם ומתבוננים בעמק. הוא היה יכול להיות מרהיב אלמלא כיעורו, כיעור הגירוש. אנחנו נוסעים למאהל הבא.
 

על כיסא עץ ישן מודבקת מדבקה של פעם: "ישראל חזקה עם פרס". ישראל חזקה גם עם נתניהו, בעיקר על חלשים: מוחמד בני עודא ו-11 ילדיו חיים באימת הגירוש גם הם. 270 ראשי צאן וקומביין ששייך לבעלי האדמה מטובאס. המשפחה הזאת פונתה כבר ארבע פעמים. עכשיו הורו להם, לפי שעה, להרוס רק את מחסן המזון לכבשים. פוחד? מוחמד בני עודא: "הם הולכים צעד אחרי צעד. הם התחילו במזרח ואחרי שיגמרו לטהר שם יגיעו גם לכאן. אנחנו נהיה השלב הבא".
 

שני הרועים, בשראת ובני עודא, מתייעצים: מה לעשות? בני עודא מציע לפנות לבג"ץ ובשראת אומר שאין טעם. "אין טעם לפנות לחוק ולצדק הישראלי. הם יכריזו על כל הבקעה כשטח צבאי ונגמר הסיפור".
 

בנו של מוחמד, ג'יהאד, רועה צעיר בן 19, חובש כובע בייסבול מרופט של ניו יורק. הוא אומר שהוא חולם להגיע לשם יום אחד, אבל כולנו באוהל ידענו שזה לא יקרה לעולם; ספק אם יצליח להגיע אי פעם לירושלים.