גיוס מלשינים

גיוס מלשינים מסעב יוסף (מוסף "הארץ" 26.2) הוא אחד מרבים. השב"כ מנצל את מצוקתם של עשרות אלפי "מנועי שב"כ", ומעמיד בפני חלקם את הברירה: שיתוף פעולה עם הכובש - שמשמעותו נידוי ואף סכנת חיים, או ויתור על עבודה או מסחר בישראל - שמשמעותו רעב ומצוקה כלכלית. גיוס משתפי פעולה אכן מביא ידיעות המצילות חיים, אבל יוצר משטר מהחשוכים בהיסטוריה, שהישרדותם היתה תלויה בהלשנות של אנשים מאוימים.

תושבי השטחים הם תושבים מוגנים והחוק ההומניטרי הבינלאומי קובע: "אין להשתמש כלפי מוגנים בשום כפייה גופנית או מוסרית, ובפרט לשם השגת ידיעות מהם או מצד שלישי". האם יכול השלטון לטעון להצדקתו כי התושב הפלסטיני הסכים לעשות זאת? השופט אהרן ברק פירש בעניין אחר (בפסק דין מ-2005): "ככלל אין הוא רשאי לוותר על זכויותיו על פי הדין ההומניטרי... משום שהלכה למעשה קשה לאמוד מתי הסכמתו ניתנת מתוך רצון חופשי ומתי היא פרי לחץ גלוי או סמוי".

הכיבוש הממושך בשטחים הפך את ישראל למפירת חוק סדרתית והדרך היחידה לחזור למשפחת העמים היא חזרה לקווי 67' בהסכם מדיני עם שכנינו הפלסטינים. ובכל הנוגע למסעב יוסף, מוטב לדעת שלא קשה לגייס מלשינים בני 19, שאחרי שגויסו אין להם דרך חזרה. מי שמתפאר בכך הם תמיד המפעילים, אבל על האנשים עצמם שפעלו כמלשינים בתוך חברתם, ואף במשפחתם, נגזרים חיי בדידות וניכור.