על דרוויש, גרפיטי, פריז, ושקר החופש

מאמץ רב השקיעה ישראל כדי לביים את המראות שיביאו העיתונאים הזרים ממחסום קלנדיה בחודש הראמדאן:  

ערמות הזבל שהצטברו מאז השנה שעבר נאספו, והגרפיטי האסור נמחק.

את המחאה לא יוכלו לצלם: לא את הציור המדהים של דרוויש שהתנוסס שם חודשים רבים, גם לא ברוגתי ואפילו לא את כתובת השיבה. כל אלה נמחקו. הציורים היחידים שנותרו מציגים את דמותו של ערפאת כשלצידה משפטים בזכות שלום והאהבה.

  ברוח התקופה האחרונה, בה מנפנפת ישראל ב"שינוי גישה" כלפי תושבי השטחים הנתונים לכיבושה, ומודיעה על "הקלות במחסומים" (הקלות שבאורח פלא הפכו את ערי הגדה בתוך שבועות ספורים ל"פריז של המזרח התיכון" כדברי נציגיה), פורסמה באתר דובר צהל הודעה האומרת, כי בחודש הרמאדן ינתנו הקלות נוספות "כחלק מהמדיניות לשיפור מרקם החיים של האוכלוסייה באזור". (אתר דובר צהל) 

היינו במחסום קלנדיה, אבל את ה"הקלות" ו"השיפור" לא ראינו. 

לא קלנדיה, ולא מחסום קלנדיה- מפלצת של בטון, סורגים, מצלמות, רמקולים ורשתות ברזל עוקצניות – לא משדרים קלות ולא מזכירים שום דבר חוץ מסיוט ממושטר ומאורגן.  (בטח שלא את פריז..).

  שוטרים וחיילים מאחורי גדרות ונשק, עומדים מול נשים וגברים שפושטים יד מבקשת, מראים תעודה, מנסים להציג מסמך, מתחננים שינתן להם להמשיך את הדרך אליה יצאו לפני שעות ולהגיע לתפילת הרמאדן באל-אקצה, ולא נענים. "ממנוע"(מנוע מעבר) ו"לווארה" (אחורה)היא עדיין המילה שנשמעת יותר מכל מילה אחרת במחסום.

  ---

לא כולם נחסמו. מי ששפר עליו גורלו ונולד לפני 45 שנים (נשים) או לפני 50 (גברים), עבר. כל האחרים, הוגדרו על ידי שלטים, ועל ידי עשרות רבות של שוטרים וחיילים (שרק מוציאים מהכח אל הפועל את ההומניזם  שישראל מתהדרת בו), כלא זכאים לממש את הציווי הדתי שלהם.  המושג של "חופש הפולחן" שוב זכה להגדרה מחודשת בישראל – הגדרה על פי גיל.  

  אתרי החדשות שדיווחו על יום השישי הראשון של הרמאדן, ציינו את את קורת הרוח והסיפוק שביטאה משטרת ישראל ומערכת הביטחון, מהאופן בו עבר יום השישי הזה והדגישו כי "משטרת ירושלים בסיוע של משטרת ישראל נערכה בכוחות גדולים כדי לאפשר את הפולחן הדתי." (ווינט)

----

השאלה מדוע מוגבלת הכניסה על פי גיל, מדוע דווקא הגילאים האלה, ואיך אפשר בכלל לדבר על חופש פולחן דתי, ובעת ובעונה אחת למנוע אותו מלפחות מחצית מהאוכלוסיה, לא נשאלה על ידי התקשורת (ולמיטב ידיעתי, גם לא על ידי נציגי הציבור או אזרחי ישראל).  

העיקר שהיה סדר, כי סדר חייב להיות, ואכן, היה:

משני קצוותיו של המגרש הגדול שלפני מחסום קלנדיה הוצבו ברזלים ועמדות וחיילים ושוטרים שיצרו שני תורים נפרדים: תור אחד לנשים ותור אחד לגברים.  עשרות רבות של שוטרים וחיילים חמושים התפזרו בכל פינה של הרחבה והמחסום כדי לשמור על הסדר.  ניידות משמר הגבול נסעו הלוך ושוב בין מגרשי החנייה והאנשים המתגודדים, כשהם עוצרים מדי פעם איש זה או אחר, בודקים תעודות, מזיזים ממקום אחד למקום אחר.    

אלה מהפלסטינים שזכו לעבור את תורי הקצוות המשיכו אל תוך המבנה של מחסום קלנדיה, שם עמדו שוב, וחיכו בתור מסודר כדי להכנס אל תוך שביל הסורגים הצר, שממנו יגיעו לנקודת הבדיקה האחרונה. שם, יבדקו שוב, הפעם באמצעים אלקטרוניים, ואם יעמדו גם בבדיקה זו, יזכו להמשיך בדרכם אל מקום התפילה.  שתי בטונדות בשולי מגרש החנייה הוסבו ל"מעבר הומניטרי", ושלט באנגלית ובערבית נתלה עליהם. (אנגלית באותיות גדולות יותר–מן הסתם למען לא תפספס התקשורת הזרה את ההומניזם הנגלה לעיניה). 

   כאמור, סדר היה: הרמקולים פעלו, השוטרים והחיילים מנעו, לא התרכך שום לב, לא היתה חריגה מהנוהלים – מי שלא עמד בתנאים לא עבר.

-גבר בן 49 וחצי, אמר לי בעיניים רושפות, שהוא לא ילך מכאן עד שלא יתנו לו להיכנס, שהוא לא יוותר! שהוא חיכה לזה. שהוא דיבר עם הקצין הזה מה DCO  ואמר לו שהו חייב להכנס, והוא לא הולך! אבל הוא לא נכנס.

בסביבות שתים עשרה, כשעברתי שם שוב, אמר לי מישהו שהוא ויתר ועזב.   בשתיים עשרה וחצי גם אנחנו התחלנו להתקפל. מסתבר, שבימי השישי של חודש הרמאדן, מחסום קלנדיה נסגר למעבר לכיוון ירושלים בשעה שתיים ועשרה וחצי. לא ידעתי את זה מראש, ולא הבנתי איך מסבירה המערכת את ההחלטה דווקא ברמאדן, לסגור את המעבר בצהרי היום. לא הצלחתי לקבל שם תשובה, אז כשחזרתי הביתה חיפשתי באינטנט, בהודעות דובר צהל, בדיווחי התקשורת. אבל לא היתה שום התייחסות לזה. מחסום סגור זה לא חדשות – זו סתם שגרה.    

הפוסט הזה נכתב בעיקבות שהותי עם חברותי במחסום קלנדיה, ביום שישי, שהוא יום השישי הראשון של הראמדן בשנה זו.

תודה לתמר על שהרשתה לי להכניס כאן את צילומי הגרפיטי שהתנוסס על החומה, עד יום השישי הזה. תמר מתעדת את הגרפיטי על חומת קלנדיה וא-רם כבר שש שנים באופן קבוע ורציף. דרוויש - הוא אהבה משותפת שלנו. ,