מקלט לעבריינים וסחר פורח בנשק ובסמים, דקות ספורות מירושלים וממעלה אדומים
בחסות הסכמי אוסלו, צה"ל מגביל את סמכויות השיטור של הרשות הפלסטינית בשטחי B ומונע ממנה לפעול בחופשיות באבו דיס וסביבתה. הוא אפילו אינו מאפשר לשוטרים לעבור לתחנת משטרה מסודרת שנבנתה בשבילם במקום. התוצאה: 60 אלף תושבים ממזרח לבירה חיים בלא כל הגנה אזרחית
אלו היו שני מעשי רצח שכנראה היה אפשר למנוע: אחד, של תושב סוואחרה, סאהר משאהרה, והשני - של תושב אבו דיס, סאמר מוחסיין. הראשון הוכה בידי חבורת גברים, לאור יום, לעיני עדים רבים ולעיני מצלמת ביטחון של חנות, ומת כעבור כמה ימים מפציעותיו. השני נורה למוות במכונית הפורד טרנזיט שלו, גם כן לאור יום, זמן קצר לאחר שכל תושבי אבו דיס ואל עיזרייה ידעו שחמושים מתקרבים ומתכוונים לנקום את מותו של משאהרה. הכל תוצאה של סכסוך אדמות שיצא מכלל שליטה בין שתי משפחות בשני כפרים ממזרח לירושלים, בעלי היסטוריה של מתיחות ויריבות אבל גם קשרי נישואין.
| איפה המשטרה הפלסטינית, תשאלו, זו שכל כך מהללים אותה על השכנת חוק וסדר בערי רמאללה, ג'נין ושכם? הרי הכל היה לאור יום, באזורים הומים אדם המחייבים נוכחות משטרתית, ובימים של סכסוך אדמות ידוע לכל? אז זהו, שכאן אין משטרה פלסטינית. צה"ל לא מרשה. כלומר, יש קומץ של שוטרים לבושי בגדים אזרחיים שיחד עם דגל ותמונת הנשיא מקשטים בנוכחותם דירת מגורים רגילה באמצע אבו דיס.
הסכם אוסלו 2, משנת 1995, קובע שבאזורי "B" המשטרה הפלסטינית "תיטול את האחריות לסדר הציבורי של הפלסטינים", אבל "ישראל תחזיק באחריות המכריעה לביטחון על מנת להגן על ישראלים ולהתמודד עם איום הטרור". מאחורי החלוקה המסברת את האוזן הזו מסתתרת האמת: הסכם אוסלו הטיל על הפלסטינים את האחריות על הסדר הציבורי, אבל לא נתן להם את האמצעים הראויים כדי לממש אחריות זו בשטח B. ההסכם קבע 25 תחנות ונקודות משטרה בשטחי B. "המשטרה הפלסטינית תפעל בחופשיות במקומות מאוכלסים בהם ממוקמות תחנות ונקודות משטרה". נכתב. אבו דיס לא נכללה אז בשטחי B. כניסת עוד שוטרים - ובנשק - למקומות שבהם אין תחנת משטרה מחייבת תיאום מראש עם הצד הישראלי ואישורו. |
|||
| החלוקה המלאכותית של הגדה המערבית ל-B ,A, ו-C ולאזורי סמכות ואחריות שנחלקים בין הרשות הפלסטינית לצה"ל ולמינהל האזרחי, היתה אמורה להגיע לקצה ב-1999. 12 שנים אחרי, ישראל מקפידה מאוד למלא סעיף זה של הסכם אוסלו 2, שמגביל למינימום את פעילותה של המשטרה הפלסטינית ומחייב מתן אישור ישראלי מוקדם לפריסת כוחות משטרה חמושים, לזמן קצוב ובנסיבות מיוחדות. כל כך מקפידה, שצה"ל אפילו לא מאשר לקומץ השוטרים המתוסכלים באבו דיס לעבור לתחנת משטרה ייעודית שבנייתה הושלמה לפני פחות משנה, בבניין חדש שמשכן עכשיו כמה משרדים לשירות הציבור: סניף של משרד הפנים הפלסטיני, מחלקת התעבורה, ועדת הקישור והתיאום האזרחית (שמעבירה למינהל האזרחי הישראלי בקשות פלסטינים לאישורי תנועה). תחנת המשטרה, עם שני תאי המעצר שבה (דלתות מסורגי ברזל, פתח קטנטן לאוורור ולאור), חדר ההמתנה, דוכן הקבלה והמשרדים - נותרת בשממונה.
ביום מותו של משאהרה, ה-26 במארס, צה"ל הרשה לכשלוש מאות שוטרים פלסטינים במדים ומצוידים בנשק להתפרש באזור כדי למנוע הסלמה. רק אז התחנה האסורה לשימוש שקקה אדם: הם באו ויצאו ממנה, ובלילות פרשו שמיכות על הרצפות הריקות וישנו. זה שנים שתושבי אבו דיס ואל עיזרייה, ובמיוחד בעלי החנויות - לא הרגישו כה בטוחים כבאותם חמישה ימים. שני מעשי הרצח ממשיכים לזעזע את תושבי האזור. עוד מעשה רצח אירע לפני כשנה וחצי. אבל אפשר לראות אותם גם מזווית הפוכה: באזור של כ-60 אלף בני אדם (כולל הכפר א-זעים הצפוני), ועוד 11 אלף סטודנטים - שבהם משטרה כמעט ואינה קיימת, אפשר להשתומם שאין מעשי רצח רבים יותר. השתוממות כזו היא אפילו יותר במקום, כאשר מעמיקים ולומדים את המצב באזור אבו דיס, אל עיזרייה, סוואחרה וא-זעים. סביר מאוד להניח שמה שמגן על החברה, בהעדר רשויות אוכפות חוק וסדר בעלות שיניים, הוא אופייה החמולתי, המשפחתי של החברה: החשש משרשרת של נקמות דם, המטרייה שמציעה כל משפחה לכל בניה ונוהגי הבירור והגישור המסורתיים גם מגוננים מפני הסלמות-דמים לסכסוכים ולחיכוכים יומיומיים. ערימות גרוטאות אשפה בצדי הרחובות, ערימות גרוטאות חשמליות שקונים ממוכרים ישראלים ואז - כשאלו מתגלות כחסרות ערך - הן נזרקות בשולי המדרכות, תוספות בנייה בלתי חוקיות, חניה משולשת וכפולה, נסיעה בניגוד לכיוון התנועה. כל אלו הם חלק מהביטויים החיצוניים, המיידיים, להעדרם של גורמים אוכפי חוק ואמצעים "להבטחת הסדר הציבורי". אבל הביטוי הבולט מכל הוא המאות הרבות של מכוניות טרנזיט ישנות, מתוצרת פורד, בעלות לוחיות רישוי צהובות, ישראליות, שמקרטעות, חצי-מפורקות, באל עיזרייה, אבו דיס וסוואחרה. אולי 700 או 800. הן נקנו בחמש-שש השנים האחרונות ישירות מבעליהן הישראליים שמאסו בהן - במחירים מצחיקים של 1,500 שקל לערך. גילן לפחות עשר שנים. זוהי התחבורה הציבורית הפנימית העיקרית (מיניבוסים מורשים פועלים בקו רמאללה-אבו דיס או בית לחם-אבו דיס). נהיגה במכונית כזו כרוכה בשלוש עבירות לפחות. לפי החוק ברשות הפלסטינית (התואם ומקבל השראתו מצו צבאי ישראלי), אסור לפלסטינים תושבי השטחים הכבושים לנהוג במכוניות ישראליות (אלא אם כן הן שייכות לבן/בת זוג, ומשרד התחבורה הפלסטיני סיפק את כל האישורים הדרושים לנהוג בהן בשטחי A ו-B). עוד חוק שמופר: אין לקנות מכוניות משומשות מישראל שגילן יותר מארבע שנים. וכך המכוניות באבו דיס וסביבותיה לא עוברות מבחן רישוי שנתי והן אינן מבוטחות. הן גם לא בטיחותיות בעליל, ומזהמות את הסביבה. אפשר לראות אותן מטפסות בשיירה ארוכה בשבילים הצרים של אבו דיס, עמוסות מעבר למותר (עוד עבירה) בתלמידי בתי ספר וסטודנטים ומותירות מאחוריהן שובלים סמיכים של עשן אפרפר ומחניק. באחד מאותם מיניבוסים מתפרקים, שהסיע אותנו מאל עיזרייה לאוניברסיטת אל קודס, הנהג הצעיר הבטיח בתשובה לשאלתנו ש"מחר אני עושה רישוי למכונית, תסמכו עלי". וכשהוא נשאל אם לו עצמו יש רישיון נהיגה, הוא ענה: "אינשאללה יהיה". הוא, כנראה כמו לא מעט נהגי פורד אחרים בלא רשיונות נהיגה, נראה בטוח מאוד בהעדר משטרה מרתיעה. אנחנו הגענו בשלום לפתח האוניברסיטה, אבל לתושבים ולמשטרה יש רושם שמספר התאונות רב אצלם מבמקומות אחרים. |
|||
| ניתוק חד מירושלים
לפני כשלושה חודשים כמה מרצות באוניברסיטת אל קודס יזמו מערכה להעלאת המודעות הציבורית לסכנות שבתופעת ה"פורדים". בעקבותיה, הודיעו להן כמה נהגי מכוניות שהם תיקנו את האגזוז. יוזמות המערכה גילו שקשה לתושבים לכעוס על הנהגים ובעלי הפורדים, על אף שהם עבריינים לפי החוק. עד שנבנתה ב-2005 חומת ההפרדה, שסוגרת על סוואחרה, אבו דיס ועיזרייה - היו אלו המיניבוסים של חברה ירושלמית ששירתו את הציבור. החומה קטעה באחת את שירות התחבורה הציבורית המסודר והוותיק. היא גם קטעה כל גישה וקשר לעורף העירוני הטבעי, המיידי, של שלושת היישובים האלו, הכפריים במקורם. בתי ספר, מרפאות ובתי חולים, חנויות, חברים, בני משפחה, רכוש, מוסדות תרבות ומקומות עבודה: זה מה שמזרח ירושלים היתה לעשרות אלפי התושבים באזור אבו דיס, והניתוק חד וכואב עד היום. החלל שנוצר בתחבורה ציבורית התמלא במהרה על ידי אותם "פורדים" אסורים. אפשר לראות בהם גם עדות לתושייה ומקור פרנסה במקום מקומות העבודה שאבדו. לכן ישנה אווירה של סובלנות וסלחנות כלפי המכוניות עם הלוחיות הצהובות. לסמים שהחלו להופיע ולהתפשט באזור גבול מלאכותי זה - אין סלחנות וסובלנות. אבל גם אין כלים כדי להתמודד עם התופעה. עובדי המועצה המקומית של אבו דיס מצביעים על פתחי ניקוז הגשם שבחומת אבו דיס: בלילה, כשרוב האנשים מעדיפים להיעלם מהרחובות, מופיעים אנשים מסוימים ליד החומה ומחכים לאיזו חבילה קטנה שתיפלט מהצד השני, הירושלמי. אבטלת צעירים, שעמום, התרוששות המשפחה, תחושת הזנחה כללית: הנה קרקע גידול מתאימה לסמים. אנשי הרשות הפלסטינית באזור אבו דיס יודעים לספר על קשר בין סוחרי סמים מישראל וממזרח ירושלים לתופעת הסמים שבחמש-שש השנים האחרונות נפוצה כל כך אצלם. |
|||
| יש לרשות הפלסטינית מידע משלה על סוחרי סמים ומפיציהם. אבל קשה לפעול כשההנחה היא שהם גם חמושים. במקרה הטוב, אם שוטרים בבגדים אזרחיים ובלי נשק יופיעו אצלם, או ינסו לסכל עסקה - הם יברחו. במקרה הרע, הם ישתמשו בנשק. כשהעבריינים גם נושאי תעודת זהות ישראלית - אין כל סיכוי להרתיע אותם. אם מסגירים אותם לידי ישראל, כפי שמחייב הסכם "אוסלו", למחרת היום או בשבוע הבא רואים אותם שוב, באבו דיס ובשכנותיה.
"היישובים שלנו טובעים בנשק", אומרים כמה וכמה מאנשי הרשות הפלסטינית המשרתים באזור. במסע הנקם על הכאת משאהרה, במעשי שוד מזוינים, בהזדמנויות אחרות שלא הגיעו לידי שפיכת דמים - נשלפו רובי M16 (שאין בידי הרשות הפלסטינית), ונורו צרורות שהחיילים והשוטרים הישראלים בבסיסים שמסביב לא יכלו שלא לשמוע. אגב, באזורי A ירי סתם גם הוא עבירה על החוק, בת עונשין. "אם אזרחים מודיעים למשטרה על שוד מזוין, אין לי מה לבוא, בידיים חשופות", אומר איש משטרה פלסטיני. עד שיהיה תיאום עם הצד הישראלי, השוד יבוצע. |
|||
| שמעה של מובלעת אבו דיס-עיזרייה כאזור שמוגן מפני ידו של החוק הפלסטיני הגיעה לאוזני עבריינים בגדה המערבית. בשנים האחרונות היא הפכה להם מקום מקלט, מפני משפט ומאסר. מספר הנמלטים לא ידוע, אך ידוע היטב היכן הם גרים. אתם או בלעדיהם, נוצרו בשלושת הכפרים כנופיות פשע, שקשורות בסמים, נשק, גביית דמי חסות מחנויות, גביית דמי חניה (בשטח שאינו שלהם).
המובלעת שמורכבת מאל עיזרייה, אבו דיס וסוואחרה מוקפת בנקודות בדיקה ישראליות: הדרומית, קבועה - במחסום "הקונטיינר" בסוואחרה, שמפריד בין דרום הגדה המערבית לצפונה. הצפונית היא ביציאה מאל עיזרייה, עשרים מטרים מהכניסה המטופחת להתנחלות מעלה אדומים, שם מוצבות מדי פעם מכוניות משטרה ישראליות שבודקות באורח מזדמן את המכוניות הנכנסות והיוצאות. גם צבא מסתובב, גם מכוניות מג"ב. צה"ל ומג"ב גם נכנסים פנימה, לכפרים עצמם. אבל כל הנוכחות הזו של כוחות משטרה וצבא ישראליים לא מפריעה לכלי הנשק להתרבות. נציגי הרשות הפלסטינית משוכנעים שזה מכוון. ראיד ברגותי, היו"ר הממונה של מועצת אבו דיס אומר: "הישראלים יודעים היטב מה קורה, איפה קורה ומהן ההשלכות והתוצאות להעדר חוק זה. אף פעם הישראלים לא היו מעוניינים בביטחונם האישי של התושבים הפלסטינים. אבל לפני הסכם אוסלו הנהגת אש"ף והנהגת האינתיפאדה (הראשונה) ידעו איך לשמור על הביטחון והסדר בקרב האוכלוסייה שלנו. כוח הארגונים ירד מאז אוסלו, למען הרשות הפלסטינית - שאינה מורשה לפעול כאן". לכן, אומרים כולם - חוזרים לשלטון החמולות - לטוב ולרע. כל חמולה ערבה לבניה, ותפיסת הלכידות האזרחית מתפוררת. נציגי הרשות הפלסטינית מסיקים מסקנה אחת מהעובדה שעבריינים הקשורים בסחר נשק וסמים יכולים להסתובב חופשיים בטווח הראייה והפעולה של תצפיות וסיורי צה"ל והמג"ב. אלו, לדעתם, גורמים שמשתפים פעולה עם השב"כ והמשטרה, או שהם מהווים פוטנציאל להפוך למשתפי פעולה עם ישראל."הארץ" שאל ביום שלישי את דוברי צה"ל, לשכת מתאם הפעולות בשטחים, השב"כ והמשטרה אם המצב ידוע להם ומהן תגובותיהם לטענות המשטרה הפלסטינית שלא מתאפשר לה לפעול נגד העבריינות באזור אבו דיס משום הקשר שיש בין עבריינים למשת"פיות. מלשכת מתאם הפעולות בשטחים נמסר בעל פה כי האזור אינו נמצא בתחום אחריותה. ממחוז ש"י במשטרה נמסר: "מתוקף הסכמים לא מתקיימת פעילות אכיפה שגרתית של משטרת ישראל בכפר אבו דיס, אלא במקרים בהם קיימת מעורבות של אזרחים ישראלים בעבירות".
|
|||
 |
|||
|
|
|
|
|
|||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||
|
|
|||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||
- התחבר בכדי להגיב