שמונה שנים אני במחסום ווטש וזרקו על הטרנזיט הכחול שלנו אבנים יותר מפעם אחת. שני מקרים זכורים לי , הפעם הראשונה והפעם האחרונה.

בפעם הראשונה היינו בדרכנו לכפר בית אווא – בזמנו על כביש מספר 358 היה מחסום שמנע מהמוני התושבים הפלסטינים לנסוע לחברון בדרך המהירה ומנע מהם לנסוע לדהריה , אנחנו באנו לראות – אחרי שקיבלנו תלונות על עיכובים ועל אי נתינת מעבר לאמבולנסים במחסום . הציבו את המחסום שם כדי " להגן " על התנחלות נגוהות ב’, חיות שם רק 13 משפחות של מתנחלים. ראש העיר קיבל אותנו במשרדו ועם הזמן נעשינו חברים. בדרכנו חזרה, בכפר עידנא ילדי בית ספר משועממים זרקו עלינו אבנים. מנהל בית הספר יצא החוצה, גירש את הילדים ולא ידע מה לעשות עם עצמו מרוב בושה .

הפעם האחרונה הייתה ביום הפינוי בית המריבה בחברון – המוני מתנחלים התגודדו למעלה על יד הבניין ביניהם ח"כ מטעם ש"ס ניסים זאב , חלקם ירדו למטה לכביש חסמו את דרכנו וחלקם המטירו עלינו אבנים מלמעלה. לתאר את מה שמרגישים כשחוטפים מטר של אבנים זה לתאר את הפחד בהתגלמותו. פיק ברכים , רעידות, שקט משתק ורצון נוראי לברוח. המשטרה לא עשתה דבר ואפילו לא פתחה בחקירה כנגד המתנחלים ( אנחנו הגשנו תלונה ) .

נזכרתי בהרגשה הנוראית הזאת כששמעתי בחדשות על מותם של האב ותינוקו בן השנה מיידוי האבנים.

היום הייתי במשמרת בחברון וראינו את מראות הרוע הרגיל . אמא לתינוק בן שלושה ימים עולה במעלה הדרך לשכונת תל רומיידה, לרכבים פלסטינים אסור לנסוע שם – כדי להגן על 15 משפחות שחיות שם. נכה סוחב רגל עולה באותה עליה קשה , הרוע הרגיל. הפלסטינים שדיברנו איתם גינו את יידוי האבנים .

בכניסה לבני נעים המון רכבים צבאיים נכנסים לאזור A אזור המדינה הפלסטינית . לאור יום עוצרים את כל התנועה , מגרשים אותנו משם , אוסרים עלינו לצלם והכול במסגרת אילוצי ביטחון – זכויות אדם נעלמות להם כלא היו – העילה " אי ציות להוראות שוטר " . אני נאלצת לתת את תעודת הזהות שלי ופרטי נמסרים בקשר למישהו שאין לי זכות לדעת מי הוא. " תשמחי שאני לא מעכב אותך" .

שותים קפה בחברון, פלסטיני מספר לנו שאתמול כשנסע בדרך ליד מעלה מכמש הוא נרגם באבנים על ידי מתנחלים , הבוקר הוא כבר הספיק להחליף את השמשה הקדמית אבל סימני האבנים עדיין נראים על הרכב שעדין לא עבר תיקוני פחחות. עלויות החלפת השמשה לא מוכרות על ידי הביטוח, חברות הביטוח הפלסטינית לא משלמות על נזק שנגרם על ידי המתנחלים או על ידי הצבא.

הפלסטיני מפחד להתלונן " בין כה וכה זה לא יעזור".

פלסטינים אחרים שאנחנו משוחחים איתם מלאי התרגשות מנאום אבו מאזן, עדיין מלאי תקווה . אנחנו רואות שכל הכבישים כולם, ליד כל התנחלות ובכל צומת מלאים בדגלי ישראל.

ליד התנחלות כרמל אנחנו רואות את צוות ההדבקה שנשלח על ידי " נשים בירוק" מדביק את הפוסטר הזה:

באתר שלהם אני מוצאת אחר כך בבית את ההודעה הזאת שלהם :

Patrolling the road-יוצאים לפטרל את הכביש

בס"ד

אבנים רוצחות- אל תהיה הבא בתור

היום ב17:00 מפטרלים בכביש אפרת-נוקדים

שלטים חדשים הוצבו בכל יהודה בעברית ובערבית הקוראים לנהגים היהודים והערבים לנהוג בזהירות כי "בכביש כולנו שווים".אך מתברר שלא כך הם פני הדברים. אשר ויהונתן פלמר הי"ד נרצחו בידי ערבים שיידו אבנים מרכב חולף. זו כנראה שיטת הטרור הערבי החדשה נגד יהודים באזורנו. לאחר שכוחות הביטחון שיקרו וניסו לטייח את עצם העובדה שמדובר בפיגוע- נחשף עוד נתון: שבימים האחרונים התקבלו במשטרת יהודה 18 תלונות של יהודים שגם הם הותקפו ע"י ערבים בצורה דומה.אם חשבנו שהירצחם של אשר ויהונתן הי"ד יגבירו את פעולות ההרתעה של כוחות הביטחון, מתברר שלא כך הוא ואתמול בלילה ניצל הרב דוראני, רב הישוב נוקדים מיידוי אבנים. כמוכן הותקפו עוד 2 יהודים בצורה דומה.הערבים רוצים להכניע אותנו ע"י טרור. השמאל חורך ידיים בהנאה ואומר: " אמרנו לכם- אם לא נוותר יחזור הטרור". התקשורת פועלת בשירות האויב ומזמינה את הטרור, את הצעדות על הישובים, את הלוויות. לנו המתיישבים התסריט הזה כבר מוכר. עמידתנו האיתנה מנעה הפקרת ארץ ישראל ומדינת ישראל. המתיישבים ביהודה ושומרון הם החומה המגינה על ישראל.אנו נמשיך לעמוד כחומה בצורה להגן על ארצנו ולא נסכים לחזור לתקופת האבן. יש לשים לדבר סוף לפני הלוויה הבאה חלילה.

היום יום שלישי,כ"ח אלול תשע"א, 27/9

נצא בשעה 17:00 לפטרל בכביש אפרת-נוקדים בשיירת מכוניות. נדרוש ממשלת ישראל לפעול להחלת הריבונות ביהודה ושומרון, להרחיב את ההתיישבות ולמגר את הטרור ע"י ענישה קשה. כולנו מתייצבים!

זאת הקריאה של נדיה מטר, יהודית לווינגר , קרני אלדר נשות " נשים בירוק "

 לזריקת אבנים של יהודים קוראים " תג מחיר "

לזריקת אבנים של פלסטינים קוראים " פעולת טרור "

והדם ממשיך להישפך.

מחר ערב ראש השנה. הלב רוצה להתמלא, וכשהלב שלי רוצה להתמלא אני הולכת לעגנון.

נחפש דרך חדשה/ ש"י עגנון "ימים נוראים"

פעם אחת אמר רבנו, ר’ חיים מצאנז, משל,
אדם תועה כמה ימים ביער ולא היה יודע איזוהי דרך
נכונה. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו. באה שמחה
גדולה בלבו, עתה בוודאי ידע הדרך הנכונה. כיוון שפגשו
זה בזה שאל אותו: אחי, אמור לי היכן הדרך הנכונה, זה
כמה ימים אני תועה. אמר לו: אחי, אף אני איני יודע,
שאף אני תועה כאן כבר כמה ימים, אלא אומר לך בדרך
שהלכתי אני, יכול לומר לך, שבדרך זו תועים. ועכשיו
נחפש דרך חדשה.
כן אנחנו, דבר זה אני יכול לומר לכם, שבדרך שהלכנו עד
עכשיו אין לנו ללכת, שבדרך זו תועים.
אלא עכשיו נחפש דרך חדשה.

אני מאחלת לכולנו דרך חדשה …… בלי הכיבוש הזה ושלא יהיה הבדל בין אבן לאבן.