איך מתמחרים את החופש

חמש שנים חלפו כדי שאותה עסקה, באותם תנאים, תצא לפועל. מדוע אי אפשר היה ליישם אז את מה שהיום מהללים פתאום כ"מנהיגות".

הקריקטורה של ערן וולקובסקי, שעיטרה את עמוד הדעות של גיליון "הארץ" ב-14.10.2011, מתמצתת באורח חריף וממוקד את אחד מהיבטיה המרכזיים של "פרשת גלעד שליט": הילד, עם דימויו האייקוני של גלעד שליט על חולצתו, שואל את אביו: "אז למה לא עשינו את זה לפני חמש שנים?" והאב, ישוב בכורסה בלבוש פנאי ישראלי טיפוסי של קיץ (חולצתו נושאת אף היא את דימוי החייל השבוי), עונה בכובד ראש סמכותי של מי שחייב לספק תשובה ויהי מה: "כי 1,000 של היום שווה חצי מ-1,000 של אז!"

האידיוטיות של התשובה צופנת בחובה אמת עמוקה: העמידה על העיקרון הישראלי של הימנעות מהיות פראייר, בשילוב עם איזה תחכום חשבונאי מדומה, יוצרת את המסד להתייחסות הישראלית לפרשה כולה - עליונות ערך החליפין של המטרה המוצהרת על פני מימוש המטרה עצמה, שחרור החייל משביו. אין זה שההיגיון המונח ביסוד החטיפה לא קבע מראש את התנהלותה התכליתנית-עסקית של הפרשה. אלא שהיגיון נתון מראש זה הוא גם הבסיס לשאלתו התמימה של הילד: אם פתרון הבעיה טמון במחיר ידוע מראש, ויש עניין של ממש בפתרון הבעיה, מדוע לא לשלם את המחיר בשלב מוקדם ככל הניתן כדי למנוע את מסע העינויים הצפוי של החייל ושל משפחתו. תשובתו האידיוטית של האב אינה מבקשת להצטדק (דמותו "הסמכותית" בקריקטורה קורנת זחיחות דעת של מבוגר יודע-כל), אלא מעוגנת כל-כולה בוודאות הלקוחה מתחום השיקולים הפיננסיים, לפיה כדאי היה לחכות חמש שנים בגלל הירידה האינפלציונית בערך ה"1,000".

עסקת שליט - סיקור מיוחד

לסבלו של החייל החטוף, לסבלה של משפחתו אין ייצוג, לא יכול להיות ייצוג. בחשבון אחרון, התייחסות אותנטית לממשותו של סבלם חייבת להישאר אילמת. אמירתו המפורסמת של ההוגה היהודי-גרמני תיאודור אדורנו, אשר לפיה תפקידה של האמנות לדובב את הסבל משום שהסבל זכאי לייצוג כשם שהאדם המעונה זכאי לזעוק, אינה משלה עצמה בכך שיש בידו של ייצוג הסבל לתווך את חוויית הסבל הממשית. הייצוג "בוגד" בממשות החוויה משום שאינו יכול להיות החוויה עצמה. אך בעוד שהאמנות מעלה "בגידה" זו לדרגת תובנה כללית, המאפשרת לה, ברגעיה הגדולים, לומר משהו על מהות הסבל דווקא על דרך ייצוגו הקונקרטי, הרי שהמרת הסבל בערך החליפין שלו, אפילו אינו בוגד כבר באדם הסובל, אלא פשוט מסלקו ככזה מתודעת מי שמכניסו למשוואת העסקה. הסבל עצמו מוכפף לשיקולי הכדאיות; אלה קובעים אם לבטלו, אם לאו. בשאלתו, הילד עוד משמר מניה וביה את זכר הסבל; הוא מבקש לדעת מדוע סירבו למנוע אותו זמן כה רב. האב, בתשובתו, כבר דוחק את הסבל אל מחוזות ההתעלמות ממנו בכך שהוא ממיר את השאיפה לביטולו בחישובי מחיר מניעתו. זחיחות הדעת המתלווה לתשובתו "הידענית" אינה אלא עדות מוחשית להתנכרותו לסבל הממשי.

המאהל למחרת ההודעה על ההסכם. רוב הזמן, לא גורלו של השבוי עמד לנגד עיני מי שיכלו לשחררו ׀ צילום: מיכל פתאל.

אפשר, כמובן, לטעון שבדיוק ההפך איפיין את ההתייחסות השגורה של מרבית הציבור בארץ לגורלו של גלעד שליט. פעילים רבים התגייסו כדי לסייע בידי משפחת החייל במאבקה על השבתו הביתה. לא מעטים התמידו בפעילותם. הסקרים מראים שרוב הציבור תמך בעסקה. אלא שמול כל אלה ממשיכה ועומדת שאלתו הטורדנית של הילד: אז למה לקח חמש שנים עד שזה קרה? התשובה לכך פשוטה ולא נעימה כאחד: רוב הזמן, לא גורלו של החייל השבוי עמד לנגד עיניהם של מי שיכלו מזמן לשחררו, אילו אכן חפצו בכך, אלא ערך החליפין של השחרור. הציבור ספג כל העת את מס השפתיים "מלמעלה", שעושים את כל הניתן כדי להשיב את השבוי ארצה. אך האמת תיאמר, שאלמלא הגיעו מקבלי ההחלטות למסקנה ש"נפתח חלון הזדמנויות" ויש להזדרז עתה לאור "ההתפתחויות באזור" בטרם יהיה מאוחר מדי, שביו של החייל עלול היה להימשך עוד שנים רבות. הדאגה לגורלו האישי היתה ממשיכה להזין את דימויו העצמי של הציבור הישראלי כ"רחום" ו"אנושי" ולשמש כסמל לאיזו "ערבות הדדית" ו"אחריות לזולת", בעוד הערכאות הרלוונטיות ממשיכות לחפש עסקה טובה יותר מזו שהוצעה להן לפני שנים, זו שאכן התקבלה בסופו של דבר - בתוספת שנות העינויים והסבל של החייל ומשפחתו.

ערך החליפין

הרוח המתמחרת התגבשה ונעשתה במשך השנים אחד מדפוסי היסוד של התרבות הפוליטית הישראלית. החל מהאינסטרומנטליזציה הממלכתית של זכר השואה (שמצאה את ביטויה הסאטירי העילאי בזעקת העסקן הישראלי"Haven't the Jewish people suffered enough?" במערכון של "החמישייה הקאמרית"), עבור דרך סיסמתו האדנותית של הפוליטיקאי הבכיר הקובע לקורבנות הכיבוש הישראלי "יתנו-יקבלו", ועד ל"תג מחיר", כינויו של האקטיביזם הפוגרומיסטי של הקוזקים היהודים הנגזלים בשטחים - כל אלה (ואינספור תופעות נוספות בתחומי הפוליטיקה, החברה והכלכלה) מתאפיינים על פי התכוונותם בזילות צינית של הסבל המסתתר מאחורי הכותרות והמילים, או בהתכחשות לו על דרך הכפפתו לעקרון ערך החליפין. כל אימת שעקרון ערך החליפין מופעל, הופכים קורבנות הזוועה ההיסטורית לגורם מניפולטיבי באיזה סחר-מכר זר לעניין, או שהקורבנות האקטואליים מוצבים כגורם באיזו משוואת צדק מופרכת מעיקרה, או שהם נעשים אפילו יעד לשכפול שב ונשנה למעמדם כקורבנות.

הרוח המתמחרת עיוורת במהותה לסבל, שאת מחיר ביטולו היא מעלה לדרגת קריטריון-על של התבונה האינסטרומנטלית המניעה אותה תמיד. היא אינה מבקשת לסלק את הסבל, אלא להצדיק אותו ואת המשך קיומו על דרך המרתו במה שמוצג כמקבילו האקוויוולנטי, שלא נועד אלא להשכיח את הסבל עצמו.

כנגד זה יהיה מי שיטען, כי זהו טבעה של הפוליטיקה, והיא עושה את מה שהיא עושה משום שמנגנוני הסבל שבהקשרם היא פועלת הנם סבוכים, אלימים ודכאניים ואין להתגבר עליהם בדרכי נועם פשוטות וצודקות. כנאמר בשיר: "it's a wild world", והרי ידוע שהג'ונגל מכתיב את חוקיו בהתאם למה שהוא, מה גם שמקובל על הרוב בארץ, כי במזרח התיכון "אין לישראל עם מי לדבר". בטור סמוך לקריקטורה של ערן וולקובסקי באותו גיליון "הארץ" המוזכר, שואל יוסי שריד "למי תודה" על שחרורו של גלעד שליט. בין שאר דבריו, הוא מתייחס לאבירי עקרון ערך החליפין ולהיגיון המנחה את טענתם: "מי לא הטיל מורא ב-36 השעות האחרונות: הנה הם באים האסירים המשוחררים, הנה מוטלות גופותינו. לעולם לא יתריעו, המוכיחים בשער, מפני מלחמה - אי שם בין טהרן לאסואן - שתגבה יותר קורבנות. לעולם לא ישקלו שלום כחלופה, נגזרנו לנו".

וזה אכן העניין כולו: כאשר נסמכים על תפיסת מציאות המייצרת בהכרח ובאורח "טבעי" קורבנות וסבל, הפרקטיקות של פתרון הבעיות שההקשרים הללו מייצרים נעשות רציונליות-תכליתיות. הן לעולם לא יעסקו בכינון מציאות השואפת מהותית למניעת קורבנות וסבל, אלא תמיד בתמחורו של הסבל הבלתי-נמנע כביכול ובכדאיות חילוצו של הקורבן ממצוקתו נוכח אותה מציאות דכאנית, שכורח קיומה ותולדותיה המקרבנות אינם מוטלים בספק. ואז מגיחה לפתע "מנהיגותו" של מי שהיה שותף אידיאולוגית ומעשית לייצור ההוויה שביחס אליה נדרש להוכיח עתה "כושר מנהיגות". והאב, התומך לכאורה בשחרור השבוי, מסביר לבנו ממרומי תודעתו הכוזבת, מדוע אי אפשר היה ליישם לפני חמש שנים את מה שהיום מהללים פתאום כמעשה "מנהיגות". ורק הילד נותר עם תהייתו התמימה - עד שיגדל ויהיה אב בעצמו ויסביר לבנו מדוע שליטה ברזי התמחור עולה לעולם על האפשרות ההיסטורית לייתר את הסבל, וממילא את תמחורו.*

הכותב הוא פרופסור במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב