היום אחרי ההפסקה נכנסתי לכתה שלי, ולתדהמתי על הלוח חיכתה כתובת בטוש לא מחיק "תג מחיר-יצחק רבין", על הקיר הסמוך נכתב "די לשמאלנים" ועל המזגן בטוש שחור "תג-מחיר- שמאלנים".

הכתה עצמה הייתה מטונפת, כסאות הפוכים, קולה שפוכה על הרצפה ובננה מרוחה על הקיר.

לא יכולתי להתחיל את השיעור כרגיל. אחרי שכמה בנות ניקו במרץ את הכתובות מהלוח, התלבטתי מה לעשות.

תלמידה אחת שאלה "מה זה תג מחיר?" ואחרת הוסיפה "שמאלנים זה אלו ששונאים ערבים או ההפך?"

אמרתי להם שתג מחיר זה תגובה אלימה ולא לגיטימית לדעה מסויימת, ושיש בפעולה כזאת בריונות, טמטום וחוסר חשיבה.

הוספתי שזה הכרחי וחשוב בדמוקרטיה שיהיו דעות שונות, שיש ימנים ושיש שמאלנים, אבל שאסור שהדיון יחרוג למקומות אלימים. ואז הייתי חייבת להתחיל ללמד "כי-יש-בגרות-עוד-חודש-וחצי-ויש-מלא-חומר-להספיק". אז עברנו לספר מלכים א, לפרק שבו אליהו טובח את נביאי הבעל. וכשיצאתי מהשיעור וכל התלמידים כבר התפזרו, ואני יכולתי לרגע לנשום, הבנתי כמה הפוגרום הקטן שהתרחש בכתה שלי הוא רק קצה הקרחון של בעיה חמורה בהרבה יותר, שאנחנו עדים לה בתקופה האחרונה בחברה הישראלית.

משהו רע מאוד קורה במדינה שלנו, לכאורה כל אירוע בפני עצמו הוא רק תקרית שולית ולא חשובה, כתבה חולפת בעיתון, אבל סקירה פשוטה של החודשיים האחרונים מציירת תמונה מבעיתה שמזכירה תקופות אפלות וחשוכות בהיסטוריה הלא רחוקה. והנה רק חלק מהדברים:

מסגד הוצת בישוב טובא זנגריה שבגליל העליון. על קירותיו רוססו הכתובות "תג מחיר" "נקמה" (3/10/11) -

200 עצי זית ותאנה שבבעלות פלסטינים תושבי הכפר קוסרא הושחתו. (6/10/11)-

אלמונים חיללו כ-25 מצבות בשני בתי עלמין ביפו – של מוסלמים ושל נוצרים – וריססו על הקברים את הכתובות "מוות לערבים" ו"תג מחיר". (8/10/11)-

שלושה ערבים שנסעו בליל יום הכיפור בטיילת בבת ים הוכו על ידי יהודים, שאף הפכו את רכבם.

(9/10/11)- שני כלים הנדסיים צבאיים הושחתו בבסיס צבאי בחטיבת בנימין. אלמונים שפכו סוכר למיכלי הדלק של כלי הרכב וריססו עליהם כתובות בגנות פינוי מאחז מגרון

(8/9/11)- על האנדרטה לזכר רבין שפכו צבע וכתבו "תג מחיר" ו"לשחרר את יגאל עמיר"

(14/10/11)- אלמונים הציתו מסעדה בבעלות ערבית ברחוב יפת ביפו. על קירות המסעדה רוססו כתובות "תג מחיר" ו"כהנא צדק"

(31/10/11)- בביתה של חגית עופרן פעילת השלום ריססו כתובות נאצה

(8/11/11)- ועדת השרים לחקיקה אישרה חוק שימנע מעמותות שמאל לגייס כספים ממקורות זרים

(13/11/11)- בירושלים התקיים כנס לזכרו של כהנא בהשתתפות המונים (15/11/11)-

מ-פ-ח-י-ד.

כבר לא מדובר בקומץ קיצוניים. אלו לא השוליים. אני מרגישה איך טבעת החנק מתהדקת סביב כל מה שמריח כ’שמאלני’.

שיש כאן מתקפה משולבת מכמה חזיתות. ששמאלנים זה מילה נרדפת לבוגדים, שהכל מסביב שוקע באלימות, בורות ואטימות.

איך אני יכולה בכלל לבוא בטענות כלפי התלמידים שלי, שמוקפים באווירה שמאפשרת כזאת אלימות וכזאת התייחסות? בכל מקום הם נתקלים בזה- בבית, בעיתונים, בטלוויזיה, בטוקבקים, ברחוב. פתאום הרגשתי היום כמה אני פתטית, איך כבר שלוש שנים אני מחנכת של הכתה שלי, מדברת איתם על קבלת האחר, על סובלנות, על הסכנות שבגזענות, על הקשבה, על קבלה של דעות שונות- אבל מתחת לאף יש לי חבורה של שונאי ערבים ושמאלנים (אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע בעיניהם) שעומדים להתגייס לצבא ולצאת לאזרחות ולהיות לב לבה של החברה הישראלית.

אז זה מתחיל באמירות כמו "אני מת להתגייס כדי להרוג כמה ערבים", וסטטוסים בפייסבוק נוסח ‘ערבי טוב זה ערבי מת’, וממשיך ל’תג מחיר’ בכתה. אין לדעת איפה זה יגמר.

אני עומדת חסרת אונים ומרגישה שעוד רגע הספינה שלנו טובעת בים של שנאה ואלימות. המערכת הזאת, שעסוקה כל היום במרדף אחרי ‘זכאות לבגרות’ ובמפעל הציונים שוכחת בדרך מה באמת חשוב. אז יהיו לנו 80 אחוזי זכאות לתעודת בגרות. הידד. אבל זוהי תעודת עניות לעצמנו.

אם לא נעקור מהשורש את גילויי השנאה והגזענות הללו, נכשיר את הקרקע למעשים קשים וחמורים מזה בעתיד ואז כולם יגידו – איך לא ראינו? הכתובת הייתה על הקיר! הרי ההיסטוריה לימדה אותנו כמה קצר המרחק בין מילים למעשים, ובין הסתה לרצח לרצח.

ובינתיים אני אמשיך במירוץ לבגרות, ואלמד שה’ הבטיח לדוד שירושלים תהיה בירתו לנצח, וששלמה עבר על החוק "מן הגויים אשר אמר ה’ לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם" ואקווה שהאיסור על נשיאת נשים נכריות ירד במיקוד.

עד כאן המילים של נועה , מכאן אני מוסיפה :

באלפיים 31 שיצא בשנת 2007

כתב עת רב-תחומי לעיון, הגות וספרות מפורסמים המאמרים הבאים:

חנה אולמן: "להיות עד – עדות כתהליך בחברה ובטיפול".

יואל אליצור, נופר ישי-קורן: כיצד יכול לקרות מצב? – מעשי עוולה של חיילי צה"ל באינתיפאדה.

דויד גרוסמן: תגובה.

כולם חוזים את מה שקורה בכיתה של נועה .

המוטו למאמר של יואל אליצור ושל נופר ישי קורן לקוח מכתביו של הרב קוק :

" לעולם אל תקטין את כוחו האישי של הרשע , אלא הראה את גודל כוחו ובאר כי השתמש בכוחו לרע."

( אגרות ג’, שעה)"

בספרו קיצור שנות השישים כתב מאיר ויזלטיר את השיר – קשה ללמד ילד :

אט לאט לומדים ילדים לשנוא.

זה לוקח להם הרבה זמן ,

הרבה שנות בית-הספר, ללמד ילד לשנוא

היא מלאכה לא פשוטה,, כל מורה יודע

איך האהבה בהם מסרבת להימס,

מתחלחלת, משרה טעם

תפל בפה המטיף.לפעמים ילד יודע

לשאת את שונאיו על כתף,

מתאמץ כברת דרך,מועד ועולה ומוריד

גשם פליאה

ותקווה על ראשים קרחים.

הוא מכותר,אך עוד אינו יודע. בתמימות הוממת משלח

את שפתיו הגיבורות ומץ

את דם צריו הנגוע.

כשסופו כבר חרוץ וידוע, שולח הוא יד אחרונה

אל רחם העולם , לשוב

לשקוע ולהיבלע.

קשה ללמד ילד.

44 שנות כיבוש לימדו היטב את הילדים לשנוא , הם כבר לא ילדים יותר.

בערוגה של העשבים מדי פעם צצים פרחים כמו נועה….

אותם צריך להשקות.