רוח המפקד

יש הסבורים כי יוזמות החקיקה האנטי-דמוקרטיות שמקדם הימין נובעות מהתחזקות  הלאומיות האורגנית, שבשם ה"יהודיות" מובילה אותנו לפאשיזם; אחרים מצביעים על חברי כנסת מחבר המדינות שהביאו נורמות אנטי-ליברליות הלוקות באי סובלנות פוליטית. אף על פי ששני גורמים אלה פגעו בדמוקרטיה הישראלית, המקור העיקרי לתופעה נעוץ באימוץ הדרגתי - לא לחלוטין מודע לעצמו - של הדגם השלטוני המיושם בגדה המערבית ואשר מוכר לרוב הישראלים, בין השאר משירותם הצבאי.

דמוקרטיה ייצוגית מבוססת כידוע על ריבונות העם ועל שלוש רשויות שיש ביניהן הפרדה ויחסי גומלין - המחוקקת, המבצעת, והשופטת. הרשות המבצעת אמונה על יישום החוק שאותו קובעת הרשות המחוקקת; החוק אינו אמור להיות עוד כלי ביצועי של הממשלה. הרשות השופטת פוסקת אם חוק כלשהו הופר, על ידי הממשלה או האזרח; היא איננה שלוחה של אף אחד מהם. איחוד רשויות בכלל, ודומיננטיות של הסמכות המבצעת בפרט, סותרים את יסודות הדמוקרטיה. לכן משטר צבאי ממושך, כדוגמת השליטה של צה"ל בשטחים, הוא כה בעייתי: שם המפקד הצבאי הוא הריבון, הממלא בו-בזמן את תפקיד שלוש הרשויות גם יחד.

בסרטו המרתק "שלטון החוק" רענן אלכסנדרוביץ' מציג את מערכת המשפט בשטחים באמצעות ראיונות עם משפטנים אנשי צבא לשעבר. מאז 1967 שורר בשטחים הדין הבינלאומי בדבר שטח כבוש, ולפיו האחריות העליונה לנעשה בשטחים היא של הצבא הכובש. הסרט מתאר את התפתחות הממשל הצבאי, שבתחילה עסק בסוגיות אזרחיות כביוב ומסים, אולם בהמשך התמקד בדיכוי המאבק הלאומי הפלסטיני, בהפקעת אדמות, ובשליטה במקורות מים. הצבא יישם מדיניות זו על ידי הוצאת צווים של מפקדים אזוריים מחד גיסא, והקמת בתי דין שבהם דנו שופטים שמונו על ידיו מאידך גיסא.

התמונה המצטיירת מהסרט היא שלא רק שאין בשטחים הפרדת רשויות, אלא שהחוק שאמור לשקף הגינות וצדק בסיסי אולי עושה כן בהקשר של עבירות תנועה, אך מיישם ערכים הפוכים לגמרי בנושאים המהותיים ביותר. החוק (או הצו) בשטחים נהפך למכשיר להגבלת תנועה, לסגירת שטחים, למניעת פיתוח כלכלי. למרות הביקורת השיפוטית של בג"ץ, המתקנת עוולות מקומיות, החוק במהותו משמש כלי לשליטה של עם אחד במשנהו ולניצולו. יתר על כן, החוק נהפך לארעי: במשיכת קולמוס יכול מפקד לשנות אותו בהתאם לצרכים משתנים, גם אם מדובר בהפרת זכויות בסיסיות, כמו זכויות עצירים או קניין. גם כשאלה המעורבים מטעם הצבא הם אנשים ראויים המנסים לפעול בהגינות, מעשיהם טובעים בים המדיניות המנשלת.

ישראל עדיין רחוקה מאימוץ והחלת שיטת הממשל הצבאי בשטחה הריבוני, אך ניתן להבחין בדפוסים של הממשל הצבאי בשטחים הזולגים אליה בעוצמה. מגמה זו לא התחילה בימין דווקא, ולא כל הימין תומך בה. עם זאת, אימוץ מפעל ההתנחלויות על ידי הימין הפך אותו לפתוח יותר לקבל את עולם המושגים של מפעל זה, והתפקדות מתנחלים רבים לליכוד תרמה גם היא את שלה. הכנסת הופכת בידי השלטון הנוכחי לרכיב משטרי משני, האמור לבטא את רצון השלטון ולהאדיר את כוחו: זאת מטרת החוקים המכוונים לחקור את עמותות השמאל ולהגביל את המימון שלהן, לאסור על החרמת תוצרת של ההתנחלויות, ולהרתיע את העיתונות מלמתוח ביקורת. בכך לא די: הניסיונות להשפיע על מינויים לבית המשפט העליון - תוך התייחסות אינסטרומנטלית לחוק וביזויו מחמת שיקולים פרסונליים - מבטאים ראייה של החוק כמכשיר להשלטת שררה וכדבר קל למניפולציה. הכפפה משפטית של המתנחלים לממשל הצבאי תמתן אולי את ביטויי האלימות היהודית בשטחים, אך קשה לראות כיצד היא תסייע לחיזוק הדמוקרטיה במדינת העם היהודי.

ד"ר חוברס מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב