חנה  היא נכה – אם הייתה אזרחית מדינת ישראל:

על פי החוק חנה היתה זכאית  ל

בגלל שחנה היא  אדם שדרגת נכותו מגיעה ל60%- לפחות ותנועתו בדרכים בלי רכב עלולה לערער את מצב בריאותו;

שהיא נכה הזקוקה לרכב כאמצעי תנועה בגלל רגליה הנכות.

 אבל חנה חיה בחברון – בשכונת תל רומיידה .

ושם כידוע יש שני סוגים של אנשים ואפרטהייד  הכיבוש חוצה ביניהם .

למתנחלים (  לא יותר  מ 500   תושבים )  מותר  להגיע עם רכב עד  הבית .

לחנה לא ..

הכבישים  בחלק זה של העיר הם ליהודים  בלבד!!!!.

לחנה מותר לחנות בשטח שמחוץ  למחסומים .

שם שורפים את הרכבים  מדי פעם …..

1000  דינר ירדני עולה  לכל משפחה לשנה  לשכור מישהו שישמור על הרכב מפני שריפה.

אתמול  שרפו בפעם החמישית  את מכוניתה.

חנה  חושדת במתנחלים  שסימנו שביל  אל עבר  המקום .

המשטרה חוקרת …

חנה החליטה לשבות רעב

הסהר  האדום – הקים לכבודה אוהל

וזה  מה שכתבו חנה וחברותיה  על המכונית השרופה :

רשתות  הטלוויזיה  הפלסטינית  ואל ג’יזרה סיקרו

רוני שקד מידיעות אחרונות  כתב על הסיפור בעיתון מהיום (16/1/2012)

וחנה   , חנה ממשיכה לעלות במעלה המדרגות הרעועות  לביתה …..

ככה זה בכיבוש הישראלי….

נעמי  שמר כתבה את השיר  הזה והיא קרוב לודאי לא חשבה אל חנה אבו הייכל  כשכתבה את השיר הזה    ואני לא  יודעת אם מישהו תרגם את השיר הזה  לערבית …

אבל מגיע לחנה … מגיע לה לשיר את השיר הזה :

מחלוני אני רואה
רחוב כמו נהר גואה
ואנשים לעבודת -
יומם הולכים
ותינוקות של בית רבן
עם הילקוט שעל גבם
ובידיהם כמה
ענפי הדס פורחים
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר

מחלוני אני רואה
מטוס ממריא, מטוס דואה
ומתחבא בעננים
הרחוקים
אני שומע מכונה
במנגינה הנכונה
שמתגלגלת בחוצות
ובשווקים
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר

בחלוני אביב וסתיו
ויום גשום ויום שרב
ואור וחושך ויחיד
ומקהלה
זה מתערבב, זה מתערבל
שירי קינה, שירי הלל
ולפעמים זו המולה אחת גדולה
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר.