כמעט 25 שנים מנהלת משפחת רוודי מאבק נגד עמותת המתנחלים אלע"ד, קרן קיימת לישראל והמדינה, שמבקשים לפנות את 28 בני המשפחה והשוכרים מביתם שבלב הגן הלאומי "עיר דוד" בסילוואן. ביום שלישי האחרון השיגה המשפחה ניצחון חשוב לאחר ששופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מרים מזרחי, קבעה שבני רוודי הם בעלי הבית וביטלה קביעה קודמת שאלע"ד וקק"ל הם הבעלים.

אבל גיבורו של פסק הדין הזה הוא דמות חצי מסתורית, נהג מונית פלסטיני, שפועלו בשירות המתנחלים בשנות ה-80 ממשיך לאמלל את חייהן של משפחות פלסטיניות בירושלים עד ימינו. זהו מוחמד נבולסי, ככל הנראה משתף הפעולה החשוב ביותר של עמותות הימין בירושלים מאז ומעולם. נבולסי מת לפני כמה חודשים, בשיבה טובה. בשנים המכריעות הוא היה בורג חשוב במכונה משפטית משוכללת שנועדה לפנות תושבים פלסטינים מביתם לטובת עמותות המתנחלים. תפקידו היה לספק תצהיר כמקור יודע דבר, לפיו בעל הנכס הפלסטיני הוא "נפקד" ועל כן יכולה המדינה לתפוס את הבית מכוח חוק נכסי נפקדים ולהעביר אותו לידי המתנחלים. פסק הדין במשפט רוודי מצטרף לשורה ארוכה של פסקי דין, דו"חות וחוות דעת משפטיות שמתחו ביקורת נוקבת על השיטה הזו. אך עד כה איש עוד לא הצליח לעצור את המכונה.

קשה לדעת בכמה מקרים היה מעורב נבולסי, שכן במקרים רבים שמו של המצהיר נותר חסוי. משפחת רוודי, למשל, גילתה את שמו רק 16 שנים אחרי שההליכים להוצאתם מהבית החלו. בשנת 1992 הכריז האפוטרופוס על נכסי נפקדים דאז, אהרון שרקג'י, בוועדה לביקורת המדינה בכנסת, שהוא קיבל ממנו בין 10 ל-15 תצהירים ועל בסיסם הוכרזו בתים (שברובם מתגוררת יותר ממשפחה אחת) כנכסי נפקדים ותושביהם ניצבו בפני סכנת גירוש. ברוב המקרים יושבי הבית לא ידעו כלל על הכרזתו כנפקד, חלקם גילו זאת רק כאשר השוטרים והדיירים החדשים, היהודים, הגיעו לביתם באישון לילה כדי לפנותם.

מבין השיטות השונות שפיתחו עמותות מתנחלים במזרח ירושלים כדי לתפוס בתים בשכונות הפלסטיניות נחשב השימוש בחוק נכסי נפקדים לבעייתי מכולם. החוק, שנועד להעביר לידי המדינה את הרכוש הפלסטיני הנטוש ממלחמת השחרור, החל לפעול בירושלים למעשה רק ב-1977, אז התירה ממשלת בגין להתחיל להשתמש בו. על פי החוק, די להוכיח כי בעל נכס שהה בארץ אויב - לצורך העניין כל מדינה ערבית ואפילו הגדה המערבית, בעת שמזרח ירושלים סופחה לישראל - ואז הוא מאבד את זכותו על הרכוש. את ההחלטה על הנפקדות מקבל האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שנמצא כיום במשרד האוצר. ברוב מוחלט מהמקרים בסילוואן ובעיר העתיקה הועברו הנכסים דרך גופים שונים, רשות הפיתוח, קק"ל, עמידר ואחרים לידי עמותות מתנחלים.

משפחת רוודי בבית שזכתה בו בחזרה בסילוואן, באמצע השבוע. מאבק של כמעט רבע מאה. מימין: מודעת האבל של נבולסי. צילום: אמיל סלמן

נבולסי היה זה שסיפק לאפוטרופוס את העילה להכרזה על נפקדות באמצעות תצהיר קצר שטען שבעל הנכס נמצא בירדן או בשטחים. דמות מפתח נוספת בסיפור הוא עו"ד איתן גבע, שמייצג זה שנים ארוכות את עמותות הימין וגם את קק"ל וגופים נוספים. גבע היה זה שהחתים את נבולסי על התצהירים והוא זה שהביא את התצהירים לאפוטרופוס והגופים שייצג קיבלו לבסוף את הנכסים. גבע היה גם זה שהגן על השיטה בבית המשפט באין ספור ערכאות, כולל בתיק של רוודי. "הכל מתחיל באלע"ד ונגמר באלע"ד", מסכם עו"ד ויקטור מנצור, שמייצג את משפחת רוודי. "נבולסי עשה עבודת רגליים", טען בדיון האחרון, "לכן הוא ידע".

אבל הפעם השופטת מזרחי לא השתכנעה. בפסק הדין היא מעלה תמיהות לגבי המוטיבציה והיכולת של נבולסי לאצור מידע על גודלם המדויק של המגרשים, וההשתלשלות המשפחתית של הבעלים. כך למשל הוא כתב בתצהיר ב-1987: "מוכרת לי החלקה מספר 51 בגוש 30125 מאדמות סילוואן, שטח החלקה הנ"ל הוא 370 מטר מרובע (...) הנכס נרשם ב-1957 במס הרכוש הירדני ע"ש מחמד סלים דוויש ובני אחיו...".

"העובדה שאותו אדם מגלה בקיאות כה רבה לגבי פרטי הבעלים של מספר רב של קרקעות, אינה מתקבלת על הדעת", כותבת על כך השופטת בפסק הדין, "תמוה לאיזה צורך נאגר מידע כזה, במצב העניינים הרגיל (...) לכן, נראה כי יש יסוד להשערה כי נבולסי פעל בשירותם של אחרים".

השופטת מזרחי לא הראשונה, לאורך השנים התפרסמו כמה דו"חות ופסקי דין שמותחים ביקורת נוקבת על השיטה. בינואר 1992 העיד האפוטרופוס שקרג'י בפני הוועדה לביקורת המדינה. האמירות שלו במהלך הדיון יהפכו בשנים הבאות לתחמושת בידי מי שמבקש להוכיח את העוול שבשיטה הזו. שקרג'י הודה כי התצהיר של נבולסי, שסופק על ידי עו"ד גבע, הספיק כדי להכריז על נכס כנכס נפקד ללא בדיקות נוספות ואפילו מבלי להודיע ליושבי הבית.

באותה שנה הוגש מסמך מכריע נוסף בנושא - דו"ח ועדת קלוגמן. הוועדה מונתה על ידי ממשלת רבין לבחון את סוגיית העברת הנכסים לידי המתנחלים במזרח ירושלים. "נכסים אלה הוכרזו כנפקדים ע"י האפוטרופוס על סמך מידע או תצהיר של אדם שהובא לאפוטרופוס ע"י העמותות", נכתב בדו"ח הוועדה, "אמיתות התצהירים לא נבדקה (...)".

שלוש שנים מאוחר יותר הצטרפה גם השופטת איילה פרוקצ'ה, אז בבית המשפט השלום, למבקרי השיטה. בפסק דין חריף היא כתבה: "]האפוטרופוס[ מוציא תעודת נפקדות לנכס אשר מתברר כי אין לה ידיים ורגליים". היא אף הורתה על העברת פסק הדין לעיון היועץ המשפטי לממשלה. עשרות שופטים דנו עד היום בשיטת נבולסי, במקרים רבים אושרה הנפקדות והבתים פונו מיושביהם, זאת למרות שנבולסי מעולם לא הגיע לדוכן העדים כדי להגן על התצהירים שלו.

עו"ד דני זיידמן, מומחה לזכויות הפלסטינים בירושלים, הגה את הביטוי "מצהיר סדרתי" כדי לתאר את נבולסי. הביטוי שאומץ על ידי שניים מהשופטים שדנו בתיקים. ב-1995 פנה זיידמן לבג"ץ בניסיון לגרום למערכת לחדול מהפעילות הזו. המדינה הודיע לבג"ץ שחקירה תיפתח בנושא, אך גם הפעם לא קרה דבר והתצהירים המשיכו לטלטל את חייהם של תושבי מזרח ירושלים. נכון להיום ישנן לפחות עוד שתי משפחות, מלבד רוודי, שמתמודדות עם דרישות פינוי בהתבסס על שיטת נבולסי.

"מדובר בשיטה בזויה להוצאת משפחות מביתן לטובת התנחלויות", אומרת חגית עפרן, רכזת צוות מעקב התנחלויות ב"שלום עכשיו", "למרות ממצאי קלוגמן ולמרות הבטחות המדינה לבג"צ, עדיין יש משפחות שנאלצות להתמודד עם תביעות משפטיות ארוכות ומתישות על מנת להישאר בביתן".

בתחילת שנות ה-90 נורה נבולסי ונפצע על ידי פעיל החזית העממית. לאורך השנים עלתה שוב ושוב השאלה מה קיבל נבולסי תמורת העבודה שלו עם המתנחלים. "כסף, הוא עשה את זה בשביל כסף", אומר סמיר רוודי. עו"ד גבע מאשר, "בכך שהוא גם קיבל תמורה עבור העבודה שלו, גם בכך אין פגם. אדם זכאי לתמורה עבור מאמץ שהוא עושה בבירור עובדות והעברתם לאפוטרופוס", הוא הסביר באחד הדיונים.

עו"ד גבע לא מסר את תגובתו לנאמר. עם זאת בדיון האחרון בתיק של רוודי הוא חזר על טענתו שנבולסי הוא אדם אמין. "בשום פס"ד לא נקבע שהתצהיר של נבולסי אינו נכון. [היו מקרים[ שהאפוטרופוס עשה בדיקה מחודשת והגיע לאותם הממצאים", אמר גבע. שקרג'י אמר בתגובה כי אינו זוכר את המקרים שאירעו לפני שנים רבות וכי הכרזות הנפקדות נעשו על פי הוכחות שהובאו בפניו.

מעמותת אלע"ד נמסר בתגובה: "ועדת קלוגמן פעלה במשך זמן קצר, כתבה את מסקנותיה על סמך מידע חלקי וחסר ומבלי ששמעה את נציגי העמותה. מסקנות הוועדה היו בעיקר מינהליות, ולא נגעו לזכויות אלע"ד במקרקעין. עד היום נפוץ הנוהג, בירושלים ובמקומות אחרים, לקבל מידע ואישורים בעניינים שונים, גם מקרקעין, לצרכים רשמיים ממוכתארים אשר אף מקבלים שכר עבור שירות זה. זאת, כאשר כיום אין למוכתאר כל יתרון על פני אחרים בהכרת המידע אודות העניין או המקרקעין. נבולסי לעומת זאת הכיר היטב את העניינים אשר הצהיר אודותיהם, בהיותו בן המקום, מעורב אשר חקר ובדק, ושלא נפסק, ולו פעם אחת, כנגד אמינותו".

קק"ל ומשרד האוצר לא הגיבו לנאמר בכתבה.