העמותה הזאת היא  עמותה ימנית ימנית שהוקמה ב-2006 ועוסקת במעקב ותיעוד אחר פעילות בלתי חוקית,לדבריה, של ערבים באדמות המדינה בתחומי הקו הירוק וביהודה ושומרון. מטרות הארגון, כעולה מפרסומיו, הן:

"השפעה על כלל מערכות השלטון במדינה בכדי להביא אותם לעשות את המוטל עליהן – לפעול לאור עקרונות היסוד הציוניים של מדינת ישראל ולממשם להלכה ולמעשה, לשמירה על אדמות ונכסי הטבע של העם היהודי בארץ ישראל ולמניעת השתלטותם של גורמים זרים על משאבים אלו".‏

מכיון שכך הם חושבים  אז זה מה שהם עשו :

בספטמבר 2009 בעקבות עתירה של ‘רגבים’ הורה בג"ץ למדינה לקבוע לוח זמנים להריסת מבנים לא חוקיים סמוך לכפרים א-סוויה ויתמא בשומרון.

 בנובמבר 2009, עתרה ‘רגבים’ לבג"ץ בדרישה להורות למדינה להורות למשטרה להפסיק עבודות תשתית להקמת שכונה חדשה סמוך לכפר מג’דל שאמס שבוצעו ללא כל היתרים בשטח המוגדר כשמורת טבע. הגשת העתירה הביאה להפסקת העבודות באתר.

בפברואר 2010 קיבל בית המשפט את עתירת רגבים נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה באבו בסמה והורה לה לנקוט בהליכים כנגד עברייני הבנייה הלא חוקית תוך 12 חודש. עם זאת, דחה בית המשפט את חלקי העתירה שעסקו באופן אכיפת החוק והשאיר נושא זה לשיקול דעתה של הועדה.‏

באפריל 2010 הודיעו נציגי המדינה כי לא יהרסו 6 קרוואנים של המתנחלים בהר ברכה. הודעת המדינה באה בעקבות עתירת תנועת רגבים לפיה על פי הנהלים שקבע המינהל האזרחי ב-2008 נמצאים ששת הקרוואנים בתחתית סדרי העדיפויות

ביולי 2010, בתגובה לעתירת ‘רגבים’ הורה משרד הביטחון למינהל האזרחי להגביר את האכיפה על בנייה לא חוקית המהווה סיכון ביטחוני.‏

בעקבות עתירה שהגישה רגבים כנגד המשך פעילותה של מחצבה פיראטית סמוך לתקוע שבגוש עציון פעלו פקחי המינהל האזרחי והביאו לדברי המדינה להפסקת הפעילות הבלתי חוקית

בפברואר 2011, בתשובה לעתירה שהגישה תנועת ‘רגבים’ לבג"ץ, הודיעה המדינה כי יש לאטום מסגד שנבנה באופן בלתי חוקי בכפר בורין בשומרון.

באוגוסט 2011, בעקבות עתירת רגבים, פעל המנהל האזרחי כנגד השתלטות בלתי חוקית של פלסטינים סמוך לעפרה.

בנובמבר 2011 בעקבות פעילות "רגבים", נהרס כפר ערבי בלתי חוקי שהוקם בנקודה הצופה על כביש בגין

ב-2012 מסר המינהל האזרחי צווי הריסה ל-52 מבנים ואוהלים בכפר הפלסטיני סוסיא בדרום הר חברון, זאת בעקבות עתירת "רגבים".

בעקבות עתירת "רגבים" הדורשת מהמדינה להרוס את סוסיא הפלסטינית, הוציא אתמול "המנהל האזרחי" שישה צווי הריסה מיידיים המתבססים על צווים ישנים משנות ה-90 ומשנת 2001. צווים שהמדינה בחרה שלא לבצע עד עתה. למרות שהצווים המקוריים חלו על מבנים בודדים, אלה החדשים חלים על מתחמי שלמים, אלפי מטרים רבועים, חלקם כולל עשרות מבנים.

הצווים חלים על רובו של הכפר סוסיא. בין הצפויים להריסה גן ילדים, מרפאה ומערכות ליצור חשמל מאנרגיה סולארית.

בששת המתחמים מגוררות כ-200 נפשות ומאות בע"ח. אלה צפויים להישאר ללא קורת גג וכנראה חסרי כל.

בעוד תושבי סוסיא הפלסטינית חרדים לבואם של הדחפורים, בסוסיא ההתנחלות, הדחפורים, גם בימים אלו, מכשירים ובונים.

מעט רקע על הכפר סוסיא ועתירת "רגבים":
הכפר הפלסטיני סוסיא קיים מאות שנים, הרבה לפני שקמה ההתנחלות סוסיא שהוקמה ב-1983.
בשנת 1986 הופקעו האדמות בהן היו בתי הכפר לצורך הקמת "אתר ארכיאולוגי"

תושבי הכפר גורשו מאדמתם ומבתיהם ונגרם להם נזק בל ישואר, כלכלי ואחר.
מיד לאחר הגירוש, באין ברירה, עברו תושבי הכפר להתגורר בשטחים החקלאיים הסמוכים שבבעלותם, שם ניסו לשקם חייהם.
אלא שבשנת 2001 התרחש הגירוש השני של משפחת נוואג’ה. הגירוש היה אלים במיוחד. אוהלים מערות ובורות מים נהרסו ונסתמו.

הושחתו שדות חקלאיים וחיות הומתו.
בו בזמן הקימו המתנחלים מאחזים. ב-2001 את "חוות דליה" וב-2002 הוקם מאחז בתוך "אתר ארכיאולוגי סוסיא" ממנו גורשו הפלסטינים.
ב-26.9.2001 הורה בג"צ להפסיק את הריסת המבנים. למרות זאת המשיכו התנכלויות מצד הצבא והמתנחלים ובפועל נמנעה מהפלסטינים גישה לכ-3000 דונם מאדמתם הנמצאת סביב ההתנחלות סוסיא.
מניעה זו היא נשוא עתירת סוסיא 5825/10 שהוגשה בשנת-2010. מטרתה להפסיק מניעת הגישה לאדמות והמשך השתלטויות על אדמות והתנכלויות מצד המתנחלים.
באוקטובר 2011 הכריז המפקד הצבאי על חלקים ניכרים מאדמות העותרים כ"סגורים בפני ישראלים" כדי למנוע המשך השתלטויות והשגת גבול.
חודשים ספורים לאחר הגשת העתירה הוגשה עתירת נגד, כתגובת נקם מצידם של המתנחלים.
משמעותה של עתירה זו היא גירוש שלישי של משפחת נוואג’ה מאדמותיה הפרטיות.
כיום המצב בסוסיא: לפחות 42 צווי הפסקת עבודה. לפחות 36 בקשות להיתרים הוגשו. לפחות 19 הליכים עדיין מתקיימים.
עתירת "רגבים" הוגשה כנגד מי ששותף לבג"צ סוסיא וכנקמה על העתירה. לראיה, היא הופנתה באופן אוטומטי וללא בדיקה, כנגד כל מי ששותף לעתירה (בעלי האדמות) למרות שרק מקצתם מתגוררים בכפר ו/או יש להם מבנים בכפר.
בעתירה זו מנסים העותרים להציג מצג שווא של סימטריה בין המיגורים כפר הפלסטיני סוסיא ובין המאחזים. העברת אוכלוסיה אזרחית, המתנחלים, לשטחים כבושים נוגדת את החוק הבינלאומי. זאת לעומת יישוב באדמות פרטיות. התושבים הפלסטינים לא "השתלטו" על אדמתם, זו אדמתם הפרטית.
בעתירה מועלית טענה בדבר "סכנה בטחונית" מצד תושבי הכפר. המציאות סותרת טענה זו.

להתנחלות סוסיא אין גדר, מבחירה. סגירת השטחים לישראלים בלבד ממחישה דווקא את הצורך של הפלסטינים בהגנה מפני המתנחלים. במסגרת עתירת סוסיא הוצגו 93 ארועי אלימות מצד המתנחלים כלפי פלסטינים, חלקם ע"י רעולי פנים. מאז התרחשו רבים נוספים.
ישנו מחדל תכנוני מצד הרשויות המופקדות על התכנון באיזור. הדבר בולט במיוחד בשטחי C. ישנה מדיניות מכוונת וברורה שמטרתה העברת אוכלוסיה הפלסטינית אל מחוץ לשטחי C הדבר ניכר בשיעור היתרי הבניה, בשיעור הריסות המבנים ובהעדר תכנון לאוכלוסיות המוגנות. בו בזמן מתקיימת הרחבה של התנחלויות ומאחזים והקמת מאחזים חדשים.
מאז שנות ה-70 חלה ירידה דרמטית בשיעור היתרי הבניה לאוכלוסיה הפלסטינית. בשנת 72 אושרו כ-97% מהבקשות, 2134 במספר. מאז חלה ירידה עד שבשנת 2005 אושרו רק 6.9%, 13 מתוך 189 בקשות שהוגשו. ניתן לראות שעם הירידה החדה באישורים, ירדה דרמטית כמות הבקשות.
באותן שנים נבנו 18,472 יח’ דיור בהתנחלויות !
מגמה זו נמשכה גם בשנים האחרונות ואף הוחרפה. בשנת 2009 אושרו רק 6 היתרים ובשנת 2010, 7.
בשנים 2000-2007 בוצעו כ-1/3 מצווי ההריסה בקרב האוכלוסיה הפלסטינית לעומת פחות מ-7% בקרב המתנחלים. בשנים האחרונות ישנו גידול מדאיג במספר הריסות המבנים. בשנים 2008-2011 הרס המינהל האזרחי 1101 מבנים במגזר הפלסטיני.
באותן שנים, כל התוכניות שהוגשו לגבי שטחים פלסטינים, ללא יוצא מן הכלל, נדחו ! בעוד שלהתנחלויות מאושרות תוכניות ומתאפשר פיתוח.
אילו היו ניתנים היתירי בניה בכמות סבירה התואמת את גודל האוכלוסיה ושיעור הגידול הטבעי, כפי שנעשה בשנות ה-70 וה-,80 היה בכך פתרון למצוקת הדיור ומענה לגידול באוכלוסיה. ובנוסף, היה נחסך הפחד והאימה המתמדת מהריסות צפויות.
המחדל התכנוני משתקף גם בהעדר תשתיות בסיסיות וחיוניות לאוכלוסיה הפלסטינית כמו חשמל מים חינוך ובריאות. בעוד המתנחלים זוכים לתכנון לתפארת.
מנתונים אלו עולה שאין מדובר באילוץ חוקי אלא במדיניות מכוונת שמאחריה כוונה ברורה.
מדובר בטרנספר שקט של פלסטינים משטחי C.
כאמור, בימים אלה נלחמים תושבי/ות סוסיא על זכותם/ן להמשיך בחייהם/ן על אדמתם/ן.

בלינק  הזה סיפורו של נאסאר  מסוסיא –

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4240320,00.html

אני מכירה  את האיש הצעיר  הזה   כמעט עשור –  בכל מצב אחר הוא היה מגיע רחוק , רחוק מאוד …  תראו מה שהכיבוש עושה.

נולדתי בסוסיא עוד לפני שהוקמה ההתנחלות. מאז, גירשו אותנו, חזרנו ועכשיו מנסים לגרש אותנו שוב. איפה הצדק?

אני נאסר נוואג’עה, בן 28. אמי ילדה אותי במערה בסוסיא אל-קדים, שבה חיינו. אתם מכירים את סוסיא כהתנחלות היהודית שיושבת בדרום הר חברון, אבל סוסיא זה קודם כול כפר פלסטיני שהיה קיים עוד לפני מדינת ישראל.

נקראתי על שם סבא שלי, שאז היה עדיין בין החיים. ב-1948 הוא גורש מכפר באזור ערד. כשגורשו, אבא שלי היה עדיין ילד קטן וסבא לקח אותו על הידיים עד שהגיעו אל בני המשפחה והאדמות שלו בסוסיא אל-קדים. הם קיוו שיוכלו יום אחד לחזור לכפר. אבל סבא נפטר בלי שראה אותו שוב.

שנה אחרי שנולדתי, ב-1983, הוקמה ההתנחלות סוסיא, וב-1986, אחרי שארכיאולוגים ישראלים מצאו שרידים של בית כנסת בכפר שלנו, גירשו אותנו שוב. אני הייתי בן 4, ואבי לקח אותי על הידיים בזמן שדחפורים הרסו את הבתים שלנו וסתמו את המערות שבהן התגוררנו. התפזרנו באדמות החקלאיות שלנו, מסביב לכפר. המבוגרים קיוו אז שנוכל לחזור למערות שלנו, אבל סביב הכפר הוקמה גדר והוא הפך לאתר ארכיאולוגי. היום אנחנו עדיין גרים על האדמות החקלאיות ואני יכול להסתכל על המקום שבו נולדתי, אבל לא להיכנס. ישראלים וזרים מכל העולם שבאים ממרחקים, נכנסים לאתר, אבל לי אסור.

מאז 1990 התחילו שוב ניסיונות הגירוש. למרות שיש לנו, כתושבי המקום, ניירות שמוכיחים שהקרקע שייכת לנו, הרסו לנו את המערות שבהן חיינו ואת בורות המים שלנו. אבל בכל פעם חזרנו ובנינו מחדש. מנגד, ההתנחלות סוסיא המשיכה לפרוח ולהתפתח. בשנת 2001, אחרי הרצח של המתנחל יאיר הר סיני, הגיעו המתנחלים עם הצבא ושוב הרסו את המערות, את בורות המים, ועקרו את העצים שלנו. רק אחרי עשרה ימים הצלחנו לחזור, בהחלטה זמנית של בית המשפט העליון.

כיום אנחנו חיים באוהלים, שגם להם הוצאו צווי הריסה, לכן היינו חייבים להשיג להם היתר. אלו החיים של כל הפלסטינים שחיים בשטחי C. לא נותנים לנו אישורי בנייה וכך מנשלים אותנו מאדמותינו. בכל פעם שאנחנו מבקשים היתרים מהצבא הישראלי, אנחנו נדחים. קו המים של מקורות עובר כמה מטרים מהכפר שלנו. הוא מוביל מים למאחזים הלא חוקיים שמסביבנו, אבל אנחנו לא יכולים להתחבר אליו ולהשתמש במים שזורמים בצינור. למרות שאלו מים שלנו, מים שמדינת ישראל לוקחת מהגדה המערבית.

אז אנחנו נאלצים לחיות רק מהמים שאנחנו אוגרים מהגשם בבורות שלנו. מצב המים בדרום הר חברון קשה ולכן אנחנו חייבים לקנות מים נוספים, על מנת לעבור את הקיץ. אנחנו משלמים על קוב מים כ-35 שקלים. כמה אתם משלמים בתוך מדינת ישראל?

לפני ארבעה חודשים הגישו תנועת רגבים, עובדיה ארד ואגודה שיתופית סוסיא עתירה לבית המשפט העליון בדרישה להרוס את הכפר סוסיא המכונה בעתירה "מאחז בלתי חוקי" ולחלופין לנקוב בלוח זמנים להריסתו. הם טענו כי הכפר שלנו מהווה סכנה ביטחונית. בשבוע שעבר התקיים דיון בבג"ץ בעתירה. הם קוראים לכפר שלי מאחז פלסטיני לא חוקי. אלו אדמות שלנו עוד לפני שקמה מדינת ישראל. אבא שלי מבוגר יותר מהמדינה שלכם ואני לא חוקי באדמה שלי? אני שואל איפה הצדק בזה. בבית המשפט שלכם יש הבדל בין פלסטיני למתנחל. אתם קוראים לזה בניין לא חוקי אבל מדובר בכלל במערה מתחת לאדמה, בת מאות שנים.

סביבנו באזור סוסיא יש מאחזים לא חוקיים, ומבנים רבים בהתנחלויות עצמן שיש להם צווי הריסה, אבל להם יש הכול. הממשלה שלכם מסדרת להם תשתיות מים וחשמל למרות שעל פי החוק הישראלי הם לא חוקיים, ודבר לא קרה להם. אז עכשיו אתם רוצים לגרש שוב את הזקן מהבית שלו? לגרש אותנו, שהאדמה שייכת לנו, שאנחנו חיים עליה דור אחרי דור אחרי דור, שזה המרחב שלנו, שזה כל מה שאנחנו מכירים.

הסיכוי היחידי  שלנו לחיות בשלום במרחב המזרח התיכוני  הזה  הוא להפסיק להיות גזענים  …. אחרת  אחרת נהיה  כמו הצלבנים.

מדיניות הדונם פה ודונם שם שמנסים  להכתיב אנשי עמותת "רגבים"  בשם  אנשי  ההתנחלויות ואנשי הימין תהרוג את כולנו .

ועוד לא דיברנו  על הכסף שכולנו מוציאים  על מנת להשאיר את אנשי גבעת האולפנא  בבית אל .

ועל  מנת להרוס את סוסיא הפלסטינית.

( צדק חברתי מתחיל בסיום הכיבוש )

נאסאר ובני משפחתו   ימשיכו ……

( מאיה  אנג’לו  משוררת אפרו אמריקאית )

הבלוק הזה לא היה נכתב מבלי  גיא  ומבלי נאסר  – אני משמשת להם פה רק לפה…..