המינהל האזרחי נגד סיפורי התנ"ך

הישראלים אוהבים לדמיין את עצמם כממשיכי דרכם של סיפורי המקרא, תוך התעלמות מהעובדה שדווקא הפלסטינים הם משמריה של התרבות העתיקה הזו.

"את אחי אני מבקש" (בראשית פרק ל"ז, 16) אומר יוסף לאדם שהוא פוגש בעודו מחפש את אחיו שנשלחו לרעות את צאן המשפחה. יוסף, שיצא מבית אביו בעמק חברון, הגיע לשכם, ומשם המשיך צפונה לעמק דותן, ושם מצא את אחיו חורשי רעתו. סיפור זה, מהמוכרים והמרכזיים בתנ"ך, לא היה יכול להתרחש כיום. ספק רב גם אם סיפור המפגש היִצרי בין דוד ואביגיל, אשת נבל, המתואר בספר שמואל א' (פרק כה'), יכול היה להיפתח במשפט "ואיש במעון ומעשהו בכרמל", לו היה מתרחש היום. ודאי שהמשפט הנפלא המופיע בפרק א', (פסוק ח') של שיר השירים, "אִם- לֹא תֵדְעִי לָךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, וּרְעִי אֶת-גְּדִיֹּתַיִךְ, עַל, מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים", לא יכול היה להיכתב בזמננו. הבעיה של כל המובאות הללו, היא שהעורכים המקראיים לא תיאמו אותן עם הרשויות הישראליות בגדה.

בכדי לעבור מחברון לשכם ומשם לעמק דותן, היו צריכים בני יעקב ועדריהם לחצות חלקים נרחבים של שטחי C של הגדה, שלא לדבר על שטחה המוניציפאלי של "ירושלים המאוחדת", הסגור לרוב תושבי הגדה. גם מעון המקראית, שבה התגורר נבל, מן הסתם לא הייתה קיימת, לו זה היה תלוי במדינת ישראל דהיום. ובאשר ל"משכנות הרועים": מי יכול היה כיום להגות מושג זה, שהשפה המקראית מצלמת בו זכר לימים עברו, שבהם הרועים היו יוצאים מדי שנה עם עדריהם לחפש אחר שדות מרעה הרחק מכפרי האם שלהם. הם נותרו לחיות שם במשך חודשים ארוכים, עד שמשכנותיהם הפכו לא פעם למשכנות קבע.

כוונת המנהל האזרחי להרוס את עשרות מבני הפח והאוהלים של תושבי סוסיא הפלסטינית, שמוצא תושביה הוא מהעיירה יטא השכנה, הוא ביטוי מובהק נוסף למלחמה המתמשכת שמדינת ישראל מנהלת כנגד תרבות הרועים המשוקעת בסיפורי המקרא. הישראלים אוהבים לדמיין את עצמם כממשיכי דרכם, תוך התעלמות מהעובדה שדווקא הפלסטינים הם משמריה של התרבות העתיקה הזו. אך סוסיא הפלסטינית אינה לבד: הכפרים אל-פארסייה ואל-חדידייה, הממוקמים בצפון בקעת הירדן – כפרי-בת של העיירות טאמון וטובאס, ח'רבת א-טוואייל – שמוצא תושביה מהכפר עקרבה (מדרום מזרח לשכם), וח'רבת טאנא – שתושביה יצאו מבית פוריכּ (מזרחית לשכם), הן דוגמאות נוספות, מתוך עשרות רבות של קהילות רועים פלסטיניות שנותרו בשטחי C, שהחלטתן של הרשויות לאסור מלחמה עליהן ועל אורח חייהן המסורתי, מתבטאת בהגבלות קיצוניות של יכולתן לבנות ולנוע במרחב ההיסטורי שלהן.

תרבות רועים זו, בת אלפי השנים, חדלה כמעט מלהתקיים בעשורים האחרונים. זאת, לא מכיוון שאין רבבות בני אדם ברחבי הגדה שחלקה הארי של פרנסתם תלוי עדיין ברעיית צאן, אלא מכיוון ששלוחי "המדינה היהודית" – הרואה בתנ"ך את "הקושאן ההיסטורי על ארץ ישראל" – אינם מאפשרים לה להתקיים. שכן קיומה, המחייב מרחב פתוח ובטוח לתושבי האזור, סותר את האינטרסים הבסיסיים של מפעל ההתנחלויות ובעלי בריתו בצבא, שתאבונם לאדמות (ללא פלסטינים עליהן כמובן), אינו יודע שובע.

דומה כי זהותה היהודית של ישראל, למי שצופה בה כיום מעברו המזרחי של הקו הירוק, כווצה להנפקת תעודות כשרות משומנות הנתלות על קירות של דוכני פלאפל ולסיורים של תלמידי בית ספר ל"עיר האבות", הנערכים בחסות האמרגן גדעון סער. "ההיסטוריה", כך אומרים, "חוזרת על עצמה פעמיים. פעם כטרגדיה ופעם כפארסה". כשחושבים על זהותה היהודית של ישראל כיום, ברי כי אנו מגשימי הפארסה.

"קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", אומר אלוהים לקין, במהלך הסיפור המיתולוגי המסמל את המאבק העתיק בין החקלאי והרועה. אבל בישראל של היום כמעט ולא נותר עוד מי שישמע את קול דמיהם של החקלאי או של הרועה הפלסטיניים, הלא הם נושאיה האמתיים, ולא המתיימרים, של המסורות התנ"כיות הקדומות.