סימנים לאביב פלסטיני?

שדרת השהידים

את מוניר נעים חאמד לא רואים עוד בקרבת המחסום, גם לא בבית הוריו שבמחנה הפליטים.
מוניר בן החמש עשרה וחצי לא חזר מאז שנעצר בידיי חיילים בעיצומה של פעילות מחאה. אומרים שמוניר גם לא יחזור כל כך מהר. אומרים שהוא בטח בעופר, שיקבל שנתיים, אולי יותר. והנערים מספרים סיפורים אישיים על תקופות מאסר ובתי הכלא. יש מי שהואשם והורשע בזריקת אבנים ("פה, במחסום"), וחברו - על זריקת בקבוק תבערה ("גם פה, על המחסום..."). יש המכיר את כלא עופר מבפנים, וחברו - את כלא נפחא. ויש מי שהובל ל"מוסקוביה" (מגרש הרוסים).
מאז שעצרו את מוניר, המנהיג הבלתי מוכתר של חבורת הנערים, הם מתמידים להגיע באותה שעה לאותו מקום - לכיכר שבחזית המחסום - והם חסרי מנוחה. כעדר ללא רועה.

אנשים מספרים שכבר לא כל יום נזרקות פה אבנים, וגם לא בכל יום יש גז.
"למה?"
"דיברו אתם (עם הנערים). באו מהתנזים ודברו".
ולמרות זאת, לפני יומיים, החל משעות הצהריים ועד חשיכה חזרו הנערים וזרקו אבנים, והצבא שב והדף אותם ברימוני גז.
נראה שלמרות ששתי הרשויות, הישראלית והפלסטינית, כמו עובדות בשיתוף פעולה ועושות יד אחת, קשה לחנוק ולכבות את להבות המחאה הספונטנית, שנובעת מתסכולם המתמשך של בני אדם נואשים מתקווה לשינוי המנסים לקחת את גורלם בידיהם.

גם דיבורים על אינתיפאדה שעד כה היו נאמרים בהיחבא הפכו לגלויים. האינתיפאדה נוכחת בשיח אם ככמיהה ומשאלת לב ואם כאיום וחשש. איש-איש ונטייתו, איש-איש והשתייכותו הפוליטית.
אומרים שבעת הזאת, כשעיני העולם כולו מופנות למרחץ הדמים בסוריה, לשלטון שטרם התייצב במצרים ולאופציית התקיפה באירן, עלול מאבק כולל ואלים להיות טעות גורלית, כי גם בימים כתיקונם האירועים בפלסטין אינם במוקד תשומת הלב העולמית.
לחשש זה יש להוסיף שגם אחרי למעלה מעשור פצעי אינתיפאדת אל-אקצה עדיין מדממים; עמוד השדרה של החברה הפלסטינית מרוסק בידי משטר המחסומים וההיתרים והאיסורים; הלכידות החברתית התפוגגה כתוצאה מגיוס מאסיבי של משתפי פעולה בידי השב"כ, שאנשיו עושים שימוש ציני ובוטה באמצעי דיכוי ומניעת תנועה להשגת מבוקשם הזורע חשדות בין איש לאחיו.

גם רבים יותר מאי-פעם מעזים לדבר בגנות בכירי הרשות הפלסטינית. יש אומרים, "שלכם ושלנו אותו הדבר. דואגים רק לעצמם ולא לעם..." או,"לי יש רק בטן. להם (לאלו שברמאללה) יש גם גב".
ובאותו הקשר סיפר אדם שפנה לרשויות בבקשה לרישיון עסק, שיש לו דוכן בחזית המחסום; הוא רוצה לעבוד לפי החוק ולא להיות נרדף מעת לעת. לשאלה אם לדעתו אישור שכזה יינתן לו השיב בחיוך מפוכח, "לחלום מותר!", והמשיך וסיפר,
"אבא של אבא שלי היה אומר, "רק בחמישים השנה הראשונות קשה. אחרי זה יהיה טוב." אבא שלי אמר לי, "בחמישים השנה הראשונות קשה, אחרי זה יהיה טוב". ואני גם אומר לילד שלי, "זה רק בחמישים השנה..." מתי כבר ייגמר החמישים שנה?"

והידוע לכולם נאמר וסופר, שהם שם (בתוך המחסום) רואים ומצלמים הכול, ש"הם" זה לא רק צבא אלא גם השב"כ והמשטרה, שהם גם צופים בכל אדם במחנה הפליטים ומכירים את שמו.

ובאחד הלילות האחרונים לאורך החומה, בדרך ההולכת אל המחסום, הודבקו זו בצד זו תמונות צעירים רצוחים. שדרת שהידים שהתמונות בה כמו מתקלפות ויוצרות רושם שהדיוקנאות הולכים ונמוגים, הולכים ומתפוגגים, אולי לא רק בתמונה, אולי גם בזיכרון הקולקטיבי כבאישי.
האמת היא שזכרם של הקורבנות לא זו בלבד שלא נשכח, אלא הולך מתעצם לכדי מיתוס ודגם. ונער אחד מחבורתו של מוניר הראה את המדליון התלוי על צווארו ועליו מוטבעים פני עלי ח'ליפה שנרצח בסמטאות קלנדיה. "היינו חברים", אמר בגאווה.
וכך מיתוס הגיבורים הולך ומתגבש סביב דמותם של הרצוחים, כחוליה הכרחית לעם הנלחם על