החיילים אינם פועלים בחלל ריק. הם שמעו את התלונות של חברי כנסת מהימין על כך שכביכול נסו מקומץ מפגינים בכפר קדום, כלומר שהם פחדנים וצה"ל נמושה. הם רואים מתנחלים שתוקפים פלסטינים באין-מפריע, הם מלווים פעולות הריסה של בתי פלסטינים ובורות מים שלהם, הם מורים לפלסטינים בבקעת הירדן לפנות את מאהליהם לכמה ימים בשל אימוני צה"ל, הם יודעים ששר הביטחון שלהם הורה להרוס שמונה כפרים לטובת שטח אש. הם לא זקוקים להוראה מגבוה, הם נושמים עוד לפני הגיוס את נחיתותם של הפלסטינים.

ללא ההרוגים בגדה המערבית, ייתכן מאוד ואף לא היה מוזכר בעיתונות הישראלית דבר הריגתם של שני פלסטינים מהרצועה באותו שבוע. שם חיילי צה"ל יורים דרך שגרה על דייגים, על מלקטי גרוטאות ובהם ילדים, על חקלאים ובהם זקנים, בלי שהדבר זוכה להתייחסות ציבורית ישראלית כלשהי.

סמיכותן של ההריגות בשבועיים האחרונים הזכירה לרגע שחיילי צה"ל המוצבים בגדה המערבית ומסביב לרצועת עזה משתמשים בנשק שבידיהם, מאיימים, מכוונים ויורים. תופעת קבע זו, שמלווה את חייהם של האזרחים הפלסטינים מרגע היוולדם ועד מותם - בימי רגיעה או מתח (לפי ההגדרות הישראליות) - כלל לא צרובה בתודעה הישראלית או גרוע מכך, נחשבת טבעית והגיונית.

הלוויתה של ההרוגה הפלסטינית האחרונה, לובנא חנש בבית לחם, אתמול. צילום: אי–פי

מצד אחד, מתרגלים החיילים והמפקדים לראות את עצמם כמייצגים של הציבור היהודי כולו. מצד שני, הם מתוכנתים לראות בכל פלסטיני גורם מאיים וסכנה - בייחוד מפני שמשימת העל של צה"ל המוצב בגדה היא להגן על שלום המתנחלים. כשההריגות אינן מרוכזות כמו בשבועיים האחרונים - ואפילו כשנמצא שחיילים פעלו בניגוד להוראות - המערכת הצבאית אינה נמצאת תחת שום בקרה ציבורית ואינה חשה כל לחץ וצורך לבדוק את עצמה ולהעניש חיילים ומפקדים בתקיפות משכנעת, למען יראו אחרים וייראו.