הציוץ של קינג לא היה מקרי. אף שהמדינה היא התובעת, פעילי הימין ניהלו את כל ההליך. צו הפינוי הושג תוך שיתוף פעולה מעורר שאלות מצד האפוטרופוס.

ביתה של משפחת שמאסנה, כמו בתים רבים בשכונת שייח ג'ראח, הוקם על אדמה שהיתה שייכת למשפחות יהודיות שנמלטו למערב ירושלים במלחמת העצמאות. החוק מאפשר ליהודים (אך לא לפלסטינים) לדרוש מחדש רכוש שנותר מעבר לקווי האויב ב-1948. בשנים האחרונות, עמותות ימין פועלות במרץ לאתר את יורשי הרכוש היהודי במזרח העיר. הן מציעות ליורשים עזרה בשחרור, כלשונן, הנכס מידי האפוטרופוס הכללי, ופינוי המשפחות הפלסטיניות המתגוררות בו. בתמורה, הן רוכשות או שוכרות את הנכס ומושיבות בו משפחות יהודיות.

השיטה אפשרה אכלוס כמה בתים בשכונה במתנחלים, מה שעורר גל מחאה גדול נגדם, מצד פלסטינים ופעילי שמאל ירושלמיים.

משפחת שמאסנה בביתה בשייח ג'ראח, בדצמבר 2012 צילום: אמיל סלמן.

עוד לפני התביעה ביקשו ביבי וקינג מהאפוטרופוס הכללי, שמחזיק בנכס, לשחרר אותו ולרושמו על שמם. ההליך כמעט והושלם כבר בשנת 2008. אז, לטענת עורך דינם של משפחת שמאסנה, עו"ד מוהנד ג'בארה, התובעים בחרו להימנע מתשלום סכום כסף לא גדול, המוגדר דמי ניהול, לסיום שחרור הנכס. הדבר נעשה, לדבריו, כדי שניתן יהיה לבקש מבית המשפט לפנות את המשפחה הפלסטינית בשם מדינת ישראל ולא בשם תובעים פרטיים.

פנייה כזו מצד המדינה, חושד ג'בארה, נועדה להעניק לתביעת הפינוי משקל יתר. "היו לתובעים כל המסמכים לשחרר את הנכס סופית, אבל הם רצו להשאיר את המדינה בתמונה", אומר ג'בארה. "הנכס הושאר על שם האפוטרופוס, כי זה עושה יותר רושם שמבקשים לפנות פלסטינים בשם המדינה".

בתגובת משרד המשפטים נמסר שהמשרד משוכנע שפסקי הדין ניתנו לגופו של דבר וללא קשר לזהות התובע. אבל לפחות בפסק הדין של בית המשפט השלום נראה שהשופטת יחסה חשיבות לכך שתובע פינוי הנכס הוא המדינה. "אכן שאלה קשה הונחה לפתחו של בית המשפחה", כתבה השופטת אנה שניידר בפסק הדין, "מצד אחד ניצב תובע, רשות מנהלית המציגה הסכמי שכירות חופשית תקינים לכאורה...ומצד שני ניצב הנתבע, אדם מבוגר וקשה יום שאינו דובר עברית כלל".

הנכס אכן לא שוחרר מידי האפוטרופוס, אך את המשפט ניהל, בשם המדינה, משרד עורכי דין פרטי שמייצג את המתנחלים.

שתי ערכאות דחו את טענת בני המשפחה שהם דיירים מוגנים, שכן הם מתגוררים בנכס מלפני מלחמת ששת הימים. השופטים גם דחו את הטענה שבני המשפחה לא הבינו, במשך עשרות שנים, שהם חותמים על חוזה שכירות לא מוגנת, כי החוזים נכתבו בעברית.

לפני שבועיים הגישה משפחת שמאסנה בקשת רשות לערעור לבית המשפט העליון. אם ידחה העליון את בקשתה, המשפחה תפונה מביתה ב-1 במארס.

"זה אתגר ראשון לממשלה החדשה ומדיניותה במזרח ירושלים", אומרת רכזת צוות מעקב התנחלויות בשלום עכשיו, חגית עפרן. "האם היא מקבלת אחריות על נכס ומראה שפניה לשלום, או שהיא נותנת למתנחלים להשתמש באפוטרופוס לקידום צורכיהם ומביאה להתלקחות בירושלים".

קינג דוחה את הטענות המשפחה לגבי ייצוג המדינה בהליך. "הם כבר השמיעו את הטענה הזאת בבית המשפט השלום ונדחו", אמר. "המדינה הסמיכה את עורכי הדין להמשיך את הטיפול בשם הבעלים". עו"ד אבי סגל דוחה את הטענות של ג'בארה. "שטויות במיץ עגבניות. הבית היה רשום כל הזמן על שם אדם פרטי ואין לשאלה מי מנהל את ההליך שום משמעות מבחינה משפטית. הבית שייך ליורשים".

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "הנכס נוהל על ידי האפוטרופוס הכללי, בהתאם לסעיף 5 לחוק הסדרי משפט ומנהל. הנכס נוהל בנאמנות בשביל בעלי הנכס, שהם אנשים פרטיים. בשנת 2008 אישר האפוטרופוס הכללי את שחרור הנכס לידי היורשים, בכפוף לתשלום שכר ניהול, כקבוע בחוק. תביעת הפינוי הוגשה על ידי עו"ד יצחק מינא, שייצג את היורשים, לאחר שהוכחה זכותם הקניינית בנכס. האפוטרופוס הכללי סמוך ובטוח כי פסקי הדין ניתנו על ידי בתי המשפט לגופם של דברים וללא קשר לזהות התובע".