פורענות מעשה ידי אדם

גם באסונות טבע יש משקל כבד למחדלי שלטון, למעשי אדם, לרשלנות הפושעת שכל מטרתה להנציח פערים מעמדיים. אבל לפחות כשהסיבה המיידית היא רעידת אדמה או סופה - יש בכל זאת רמה של אי-נמנעות. יד האדם קובעת את הממדים, אבל לא את עצם ההתרחשות.

הצוותים הבינלאומיים של רכבי השטח שמגיעים לפינות נידחות ופחות נידחות בגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה מתפרנסים מפורענות שהיא 100% מעשה ידי אדם. הציניות של התסריט פה היא לפיכך כפולה ומכופלת. מי השתייה במכליות שהם מממנים באופן קבוע, חבילות המזון שהם מחלקים אחת לכמה שבועות או חודשים, והאוהלים שמוקמים מדי שבוע במקום בית הרוס מסכמים עוד הצלחה ישראלית: העניין הפלסטיני כווץ וצומצם ממאבק לחופש, לעצמאות ולזכויות לשאלה של צדקה וסעד, תרומות בינלאומיות ומועד הגעתן.

הפלסטינים "קשי היום" שמקבלים תרומות של מים, מזון ואוהלים בחמאמאת אל-מאלח, בבית לאהיא ובשועפאט, הם קשי יום מכיוון שישראלים נורמטיביים, פאר החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, בעלי דרגות צבאיות גבוהות ועתיד אזרחי מפואר בחברות היי-טק או בממשלה, מתמחים בלהתעלל בהם. מהו - אם לא התעללות - צינור שנמצא על אדמתך בפאריסייה שבצפון הבקעה, שמוביל מים לבתים יהודיים הבנויים על אדמה שהיא של כפרך ולך אסור אפילו לקבל ממנו טיפת מים אחת? מהו, אם לא התעמרות, הירי השגרתי על דייגים ומלקטי גרוטאות לפרנסתם, ומהו - אם לא סדיזם - גירוש אנשים מבתיהם בשייח ג'ראח וסילוואן וסירוב לרשום ילדים בתעודת הזהות של אמם הירושלמית?

פקידים בכירים במשרדי החוץ בבירות האירופיות ובבריסל, וגם בצפון אמריקה, הם מכותבים של כל הדו"חות שכותבים הצוותים המסורים, המתארים את ההתעללויות האלו. המידע אמור להגיע לשרי החוץ ולממשלות. הרבה ממנו מן הסתם מגיע. אבל זוהי החלטה פוליטית מודעת של ממשלות אלו לדבוק בצביעות, לא להתערב פוליטית ורק לממן פעולות שמכבות כמה שריפות.

גם זו הצלחה ישראלית כבירה: ההתעסקות הבינלאומית העקבית והיומיומית בהשלכות של השליטה הישראלית על הפלסטינים וההשתלטות על אדמתם היא הומניטרית, במקום שתהיה פוליטית. שלא ברצונם, האנשים המסורים של המאמץ ההומניטרי הם עלה התאנה של מדינות המערב, שעל הנייר תומכות בזכויות ובעצמאות לפלסטינים ואילו במעש משלימות עם האפרטהייד הישראלי.

האפרטהייד הוא שיוצר את מקרי הסעד הפלסטיניים שוועידות חשובות מתכנסות למענם ושהרבה פקידים פלסטינים וזרים מתפרנסים מהם (ויפה). כספי הסיוע הנדיבים שמועברים לפלסטינים בדרכים שונות הם האתנן שמשלמות מדינות המערב תמורת הסובלנות שהן מגלות כלפי האפרטהייד הישראלי, ותמורת העידוד שהוא מקבל מהן בדמות קשרי ביטחון הדוקים, יחסי מסחר משודרגים, וחילופים של תוצרי תרבות ומדע.