אלוהים יהודי שלי, איפה אתה?


 עד ימינו אלה המדינה והחברה במדינת ישראל לא ידעו אלימות גזענית, לפחות לא בתוך שטחי הקו הירוק ולא בסגנון שנראה בימים אלה. כיום נראה, שמישהו הציף את המדינה בקוד "מותרים לכם, מותרים לכם, מותרים לכם". אמנם איש עוד לא לקח אחריות על מעללי הטרור שלנו, אבל ברור לעין שאין פחד: קבוצת נערים תוקפת מלצר ערבי, קבוצת נערות תוקפת צעירה ערבייה, ערבייה מותקפת בנצרת, האלימות במגרש הכדורגל בירושלים,האוטובוסים המיוחדים לפלסטינים (כן, זה בשטחים, שם מותר הכל), שוטרים מחשמלים צעיר בן 20 בשוקר חשמלי גם כשהוא כבר שוכב על הכביש וכפות. אלוהים יהודי שלי, איפה אתה?



 הרי הסיבות הטובות ביותר ליהדותי הן אהבת הזולת, שמירה על הגר החי בתוכנו, שמירת כבוד האדם. איזו סיבה יש לי להיות יהודי, שהיא טובה יותר מכך שמוסר הנביאים הקדמוני הוא המוסר היהודי שלי היום, כציוני שבא לבנות את עצמו כיהודי ברוח הנביאים?



 נכון הוא, שהיו מקרים שבעת ההיא המשכילים או החכמים יידומו. אבל אנחנו, החושבים את עצמנו "חכמים", הרואים את עצמנו "מוסריים", שביודעין עשינו את היהדות לתרבותנו וממנה אנו שואבים חיים; שתיקתנו אינה שתיקת "חכמים" ולא שתיקת "משכילים". זוהי שתיקת הפחדנים. השתיקה שלנו, הרואים ואינם עושים, היא שתיקה של שיתוף פעולה ישיר עם מה שקורה בשטח.


אנחנו חברה קטנה, המכירה היטב את הקודים שלה. אנחנו חברה היודעת לשמוח ולדמוע ממעמקים יחד. אבל עכשיו אנחנו יודעים, שמישהו שיחרר לאוויר את הקוד "מותר לכם, מותר לכם, מותר לכם".



 לא הנדרים שנדרתם לשתוק מותרים לכם, אלא דמם של שכנינו, שותפינו למדינה הקטנה והבלתי אפשרית הזאת. דמם שלהם הותר. לא הילדים והנוער הם היוצרים את האלימות, יש מי ששולח אותם. כן, יש שולחים ומשלחים אש ואלימות, אין לי ספק בכך. אותם צריך למצוא, את השולחים. לנו, לשותקים, יש חלק נכבד בהתרת דם זו, ואסור לנו לשתוק.



 מיהו זה אשר התיר את דמם של ערבים החיים בישראל? נראה את הפחדן העלוב – או קבוצת הפחדנים – שיקומו וייקחו את האחריות למעשים הללו. כמו שכל ארגון טרור מודה באחריות למעשיו. כן, כמו כל ארגון טרור, כי זה טרור. הפעולות הללו חשודות בעיני כפעולות יזומות, הנתמכות על ידי אדם, או ארגון, או קבוצה. שאם לא כן, מאין שואבים הילדים את העוז והעזוז? יקומו גיבורי החיל שמאחורי מסע האלימות הזה ויציגו את עצמם לציבור.



 אם רצה מישהו להפוך את חיי אזרחי המדינה לבלתי נסבלים ולהמחיש את הסיסמה "השטחים הם כאן", אולי זו דרך אחת להשיג זאת. אין ספק, שמי שרוצה ליצור מכנה משותף לנוער בישראל ולנוער הגבעות עושה זאת צעד אחר צעד ואינו בוחל במשוואות ברורות. שמעתי שכמה מבני נוער הגבעות "הוגלו" מהשטחים. והיכן מקום גלותם של יהודים צעירים טובים אלה? ירושלים. הם הופכים את ירושלים לגלות של נוער הגבעות. לאן הגענו?



 תרבות היא עניין לטווח הארוך: לנוכח האירועים האלה, הפסדנו את הפן התרבותי שלנו כיהודים. חינוך הוא עניין לטווח בינוני: גם בטווח הבינוני אנחנו מפסידים את חינוכם של ילדינו, הרואים בטלוויזיה במהדורת חדשות אחת לפחות ארבעה מקרים דומים של אלימות כלפי ערבים רק מפני שהם ערבים. המשפט הוא עניין לטווח הקצר: מוכרח להיות משפט, ועונש. אבל איך קורה, שחוזרים המקרים שבהם הצעירים הם בלתי שפיטים מחמת גילם?



 כבמאי אני יודע, שסצינה אינה יכולה לחזור על עצמה "במקרה", זה מתוכנן. זה ברור לכל בלש חובב מליגה ג'. השאלה היא, מיהו זה שנותן את הכוח למנוולים?



 המשטרה צריכה לתפוס את מי שעשו את המעשים הללו, ומערכת המשפט צריכה למצוא דרך להעניש אותם. על חברי הכנסת לחוקק חוקים שיטילו עונשים כבדים יותר בגין פשעי שנאה, ואנשי החינוך מוכרחים להקדיש זמן לשיח מונע.



 יש לעצור ולדבר עם הילדים, אשר שומעים ואינם מבינים. אפשר בהחלט לוותר על שעת לימוד לצורך כך. אנשי תרבות מוכרחים לעצור ולזעוק ולהוקיע: לפני כל הצגה, לפני כל קונצרט, לפני כל אופרה או מופע.



 זעקי ארץ אהובה. אנחנו השותקים בוגדים בך ובאזרחים שווה הזכויות ובעלי העתיד המשותף לנו ולהם. מי יהיה אמיץ דיו לתת את הקוד הנגדי למצב שנוצר.



 הכותב הוא משורר ואיש תיאטרון