ג'למה

הסעתי אם ובתה החולה, תושבות ג'נין, מבית החולים רמב''ם למחסום ג'למה ונשארתי לצפות קצת במקום שכמעט איננו פוקדות.

13:30-14:20 מחסום ג'למה

פועלות חקלאיות יורדות ממיניבוס, נושאות מפרי עמלן על ראשיהן ובידיהן. רובן אינן צעירות, חם מאוד, מברכות אותי, שואלות לשלומי ומחייכות. קשה לי להבין, כוח לעבוד מוכרחים, חייבים להתפרנס, אך מניין הכוח לחייך?

מיניבוסים נוספים מגיעים, יורדים מהם פועלים ופועלות, כמעט כולם נושאים תרמילים על גבם, שקים ואבטיחים בזרועותיהם. הם עובדים בישובי האזור, בעמק יזרעאל ובעמק בית שאן, וגרים בנפת ג'נין. החזרה לגדה היא דרך הטרמינל, אך עמדות הבידוק סגורות והאנשים עוברים במהירות לצד השני. על גדרות שרוול הרשת המוליך לפתח הטרמינל תלויות מודעות בערבית ובהן שעות פתיחה שונות. איני רוצה לעכב אדם שחוזר עייף מעבודתו בחום הכבד ולבקש תרגום.

אחד האנשים, מכר ותיק שעובד שנים רבות במושב היוגב, משוחח איתי ביוזמתו. אומר שאינו יודע אם ומתי יבוא שלום, אבל להתנהג יפה ולדבר בנימוס לאנשים צריך. אף אחד לא בא למחסום סתם כי הוא רוצה, באים כי צריכים פרנסה. לפעמים ''הכל בסדר'', אבל לפעמים, כשמתנהגים ומדברים לא יפה, אפילו המתנה של עשר דקות נראית ארוכה מאוד. אני מנצלת את ההזדמנות ומבקשת תרגום למודעות. ובכן בבוקר שעות הכניסה לישראל לפועלים 04:30-07:00, לסוחרים 07:00-08:00, למבוגרים שאינם נזקקים לאישור 08:00-08:30.

מאבטח שואל למעשי, קורא למאבטח נוסף שמבקש ממני תעודת זהות. מטלפן למישהו ועוזב אותי לנפשי. זוג לבוש היטב חוזר לגדה. מזמינים אותי לביתם. האיש מסביר לאשתו שאני יכולה לעבור רק במחסום הרכב. אני אומרת שגם שם לא. האיש שואל אם אין לי דרכון זר, כמו לישראלים רבים. אין לי.

במחסום הרכב תנועה שוטפת של ערבים אזרחי ישראל העוברים במכוניותיהם לגדה. תנועה מעוכבת לבידוק בדרך חזרה לישראל.