בית לחם, יום ה' 17.4.08, בוקר
05:00 בית לחם. המחסום לא פתוח. מן הצד הפלסטיני נשמעות צעקות. 5 עמדות פתוחות בצד הישראלי.
05:20 המחסום נפתח ומתחילה נהירה של פועלים בדרכם לעבודה. בשטח מסתובבים שני מאבטחים של חברת "ארי". האורח שלנו, בעל תעודת עיתונאי, מנסה לצלם ומיד מופיע מאבטח ומתחיל לאיים "כאן שטח צבאי אסור לצלם". כבר הפניה הראשונית הייתה בנימה מאד בוטה. הניסיון שלנו להסביר כי מותר לעיתונאים לצלם הגבירה את האגרסיביות של המאבטח והתפתח בינינו דין ודברים שמצד המאבטח עלה מהר לנימה מאימת מאד. חיש מהר הצטרף אליו מאבטח נוסף, שהיה יותר מאיים ויותר בוטה. האורח/עיתונאי שלנו ויתר על המצלמה – מפחד שיהרסו לו את מעט התמונות שבכל זאת הצליח לצלם. הוא סיפר כי עבר במחסום כבר פעמים רבות, אך כמובן לא בשעות הבוקר המוקדמות וציין כי לא חשב שזה המצב.
06:15 מסרנו פתק בידי המלווים האקומניים וביקשנו כי ימסרו אותו לאחרון הממתינים בצד הפלסטיני. קבלנו את הפתק בחזרה כעבור שעה ו-47 דקות – וזה אחרי שעת הלחץ הראשונה. לדברי אלה שהיו בקבוצת העוברים הראשונה המעבר לקח למעלה משעתיים.
החיילות בעמדות הבדיקה אינן פוסקות משיחות הטלפון שלהן. התלוננו בפני קצינת המטה במשטרה הצבאית. היא טענה כי הטלפונים הלבנים מיועדים רק לשיחות פנימיות. הסברנו כי את השיחות ביניהם יכולים החיילים לנהל גם מחוץ לשעות התורנות בעמדות. הובטח כי העניין יטופל – ונותר לנו רק לקוות כי יש בסיס להבטחה הזו. במידה והחיילות פונות אל הנדרשים לחלונם הפניה נעשית בגסות ובצרחות. "עד שאני לא אומרת לך ללכת שלא תעיז לזוז" – וזה אל איש מבוגר שכנראה הבין עברית, אם לשפוט לפי מראה פניו.
פרט לדה הומניזציה שמתחוללת במחסום הזה מדי יום, לעובדה כי התנאים הפיזיים במקום אינם ראויים, חשוב להדגיש את ההתנהגות האיומה – הזוועתית – של המאבטחים האזרחיים. צרחות וצעקות, דחיפות פיזיות במלוא הכח, איומים בלתי פוסקים – אלימות איומה. דרשנו מאחד המאבטחים כי "יוכיח" לנו אלו סמכויות יש לו והוא אכן הוציא כרטיס אך דאג שלא נוכל לא לקרוא את שמו ולא לראות מה גבולות הסמכויות של המאבטחים. אף אחד מן המאבטחים אינו עונד תג עם שמו – ואין כתובת לתלונות מידיות. גם הפלסטינים שדיברנו אתם סיפרו כי המצב החמיר מאז שהחברה האזרחית מנהלת את המחסום. השוטר הממונה, איציק ז., התנהג בצורה מבישה – וצפינו בכך גם בתורנויות קודמות במקום.
האורחת/עיתונאית מגרמניה נאלצה לעבור במחסום על מנת לפגוש בנו. כאשר היא הגיעה אלינו היא הייתה בהלם נפשי ופיזי. היא ציינה כי קראה על המחסומים כולם ועל זה בפרט פעמים אין ספור, אך החוויה שעברה היום הבהירה לה שאין שום דרך לתאר את הנעשה וצריכים לחוות את זה "על הגוף". לקח זמן רב עד שהיא הרגישה מוכנה לראיין אותנו.
בכל פינה במחסום תלויים שלטים המודיעים כי אסור לעשן בשטח המחסום – אך זה נוגע כנראה רק לפלסטינים. המאבטחים הבריונים עישנו ללא הרף.
אחד המאבטחים, שהתקשה להתאפק מהערות בוטות כלפינו לאורך כל זמן שהותנו במחסום, שייך כנראה לאותה קבוצת אנשים שלא כדאי להיפגש בהם בסכסוך על מקום חניה...
07:45 - לפתע נסגרות שלוש תחנות בדיקה, למרות שעדיין משתרך תור ארוך ו"עצבני" במקום. כנראה ששעת ארוחת הבוקר הגיעה – והעובדה שעדיין יש תור ארוך אינה משנה דבר. כמובן שאין למי להעיר או בפני מי להתלונן – "ארי" זכו במכרז – ומאז אין דין ואין דיין.
רבים פנו אלינו בתלונות, אך גם ציינו את חשיבות הנוכחות שלנו במקום בשעות הלחץ של הבוקר. הנשים העוברות מתלוננות מאד מאד על כך שאין תור הומניטרי וכי הן נאלצות להדחק בין הגברים המנצלים את ההזדמנות להטרידן מינית.
תורנות קשה ומייאשת – אחת הקשות שעברנו במחסום הנורא הזה.
הלילה מתחיל הסגר – איום לחשוב על משמעות הדבר לאלפי הפועלים שיושבתו מעבודה ובעיקר מפרנסה.