בית איבא, יום ד' 24.12.08, אחה"צ

15.00 מחסום בית איבא.
15 מכוניות עוברות בכניסה לשכם ללא בדיקה. מהצד השני, מתוך שכם – רק מכוניות ספורות. הגשם חזק והשלוליות מתמלאות מים. זרמי מים ממלאים כל חריץ בדרך ובכביש.כדי להיכנס לתחום המחסום עברנו בשלוליות שמילאו את נעלינו. אנשים דלגו מעל אבנים, והיו גם שהחליקו עליהן.
כשהגעתי סוף סוף בנעליים מלאות מים אל המחסום, ביקשתי מהמפקד שיניח קרש שיֵאַפְשֵר לאנשים לעבור עליו כגשר. הוא הביט בי כתרנגול בבני אדם. הבקשה שלי נשמעה לו ממש הזוייה."הבוקר דווקא היו כאן מפקדים גבוהים וראו הכל. אם הם יחשבו שזה נחוץ הם יעשו מה שצריך. זה לא תפקידי".  "כמובן" אמרתי  "אבל אתה יכול לבקש". לא קיבלתי תשובה או תגובה כלשהי. מבט אילם.

חייל אחר, שעומד בבודקה של הנכנסים לשכם ברגל, מפנה את  האנשים למסלול הכניסה שבו מים זורמים ממש כמו נחל. פלסטיני שעומד מול הנחשול הזה מביט אלַי במבט שואל...  אני פונה אל החייל בבקשה לאפשר לאיש ללכת במסלול יבש, אחר. החייל מסתכל עלי בתהיה: "ומה את אומרת על החיילים שעומדים בגשם?". אני מביטה בפניו של החייל ואינני מאמינה: פני ילד טוב. חמוד. עדין. תמים.  שואלת את עצמי איך זה יכול להיות? והוא – בסך הכל ממלא הוראות (של קיץ). אין לו סמכות וגם לא רצון לשנות נוהלים. נראה לי שהוא אינו מבין בכלל היכן הוא נמצא ואת מי הוא משרת. (כשרק הגעתי למחסום והתקרבתי אליו, הוא הִפנָה אותי למסלול הפלסטיני המלא מים זורמים. חייכתי אליו, והוא החזיר לי חיוך. לקח לו זמן עד שהבין שאני לא פלסטינית, אלא בן אדם...).אני פונה אל המפקד (סמל ראשון נ.). והוא - למרות הבעת אי שביעות רצונו מהתערבותי – בהחלט עניני, מיד ניגש למקום ונותן הוראה לחייל להפנות את האנשים למסלול היבש. החייל ממלא את ההוראה החדשה ללא כל תחושת אי נוחות. מה זה משנה לו? הוא מציית לכל הוראה.

האנשים עוברים ב"יבשה". אבל אלה שבאים לאחר מכן, כשהחייל נשלח למשימה אחרת  – אין מי שיכוון אותם למסלול היבש. שוב עומדים מול זרם המים חסרי אונים. שוב אני מעירה את תשומת ליבו של המפקד. הוא פועל ענינית, עושה את המוטל עליו כראוי. רק אלינו מתייחס משום מה באנטגוניזם. היות והוא אינו נמצא שם כל הזמן, אני מוצאת עצמי, למרות רצוני, מסמנת בידי לנכנסים לעבור במסלול האחר. אנו מחפשות לעזרה את איש המת"ק. מתברר שאאוני (מהמת"ק) כבר השתחרר, אך בא לעזור.
הסככה כמעט ריקה, אבל הבדיקה קפדנית: אנשים מורידים חגורה, מרימים חולצה תוך סיבוב ("הריקוד" הידוע), לפעמים חולצים נעליים. פותחים כל חבילה ומוציאים את תכולתה על הרצפה.  לא ברור מדוע אין שולחן לבדיקת חפצים, האם בגלל הגשם?...

15.40 זה כבר האוטובוס השלישי שעובר מאז הגענו, אך בניגוד לאחרים שתעודותיהם נבדקו בתוך המכונית, כאן כל הנוסעים הגברים מוצאים ממנו לבדיקה בחוץ. בגשם. האוטו עומד ליד שלולית מים, ומי שיוצא ממנו נכנס ישר לתוך השלולית. הצעירים קופצים מהאוטו אל המעקה של הגדר, וממנה – מעל השלולית – אל "החוף". אבל המבוגרים יותר? – פשוט לתוך המים... המראה לא מעורר אצל אף חייל או מפקד רצון לנסות לפתור זאת. למה מה קרה? יֵירטבו קצת...

16.00  עוזבות את המחסום. אין למי לומר שלום.