בית איבא, יום ג' 17.3.09, בוקר
בדרכנו לבית איבא, במחסום אליהוא כ-20 פועלים ממתינים בתור.
אנו לא מתעכבות וממשיכות לכוון בית איבא.
שלומית ואני מתרגשות, הידיעה על ביטול המחסום בו עמדנו כ-4 שנים תופסת אותנו המומות. עד שלא נראה במו עינינו לא נאמין.
הגענו למחסום הצהוב בדרך, שהחיילים מכנים "מחסום חביות" על שם החביות שעומדות מעט לפניו. כמובן שהמעבר הלאה לישראלים בלתי אפשרי. אנו מנסות לדלות פרטים מהפלסטיני שעובד בניקיון. לטענתו הוא בוגר אוניברסיטה אבל לא מצא עבודה וגם בבית איבא עבד בניקיון.
אנו מתחקרות אותו על בית איבא. מה קורה? אכן אין מחסום והמעבר להולכי רגל ומכוניות חופשי. שלומית חוזרת וממלמלת שהיא לא יכולה להאמין. במחסום "החביות" תנועת הרכבים זורמת כל הזמן כמעט ללא בדיקה. לדברי המפקד מתבצעת בדיקה אקראית בלבד. המחסום פתוח מ 5:00- בבוקר עד 12:00 בלילה, כל הזמן, ויש בדיקה אקראית. בשיחה שוב מעלים את הטיעון שהפיגוע בבקעה קשור להקלות ולביטול מחסומים, אנחנו כמובן לא רואות את הקשר.
נהג אוטובוס עבר בנתיב השני, לטענתו הכביש משובש, הוא ננזף ומוחזר לנתיב השני. עוד מעט ישקיעו שוב בבניית כבישים ומחסומים והזזתם מפה לשם, הכלכלה פורחת, אפשר קצת לבזבז. ליד החביות חבורה של צעירים. אחד מהם מתלונן כי במחסום נותנים רק לרכבים לעבור ולא להלכי רגל, אחרים לעומתו טוענים שהכל בסדר, יותר טוב בהרבה.
עזבנו בתקווה שהשינוי אכן לטובה ושעוד מחסומים יוסרו בהקדם.