פרצה בשער במחסום חבלה

יצאנו במכונית עמוסה בבגדים וחפצים אחרים לחנותו המתחדשת של ז' בעזון. ז' עבר גם לבית חדש, כי אשתו, ס', התלוננה שאין מספיק אויר בדירה הקודמת. הדירה החדשה רחבת ידיים, והחנות נמצאת ממש ממול. הציפורים שגודלו באהבה בבית הישן אינן. ז' אומר שברחו...

את החנות החדשה עדיין מסדרים, הבנים עוזרים, למרות שעכשיו הבן הגדול ישן. בינתיים ביקש שנפרוק את הסחורה בדירה. ז' נראה עייף, הוא מחלים מהתאונה בה  נפל מפיגום ונפגע בגבו. אישור העבודה שלו נלקח, ובנו הבכור עדיין מנוע.

בעזון ממשיכים לשפץ את הרחובות, שקט באופן כללי.

מעזון אנחנו ממשיכות לע. במשתלה. הוא מספר שהחיילים במחסום נחמדים, אבל הם מאחרים באופן קבוע לפתוח את השער. כשהגענו למחסום הבנו למה- הגדר עדיין מלאה פרצות, והולכי רגל עוברים באופן חופשי לשני הכיוונים. רק מכוניות זקוקות לפתיחת השער.

היום היחידה הגיעה בזמן, אפילו הקדימו, אבל ישבו ברכב הממוזג עד לשעה 13.40

בצהריים הפלסטינים לא נדרשים לעבור דרך הבולם, רק בבוקר. החיילים באמת ידידותיים, מוכנים לשוחח עם רוני, שמתעניינת בהם. הם אומרים שבבוקר עוברים כחמישים כלי רכב, אבל בצהריים ראינו רק כעשרה רכבים לשני הכיוונים. רוני שואלת למה לא מתקנים את הגדר, והם אומרים שזה עולה כסף, והפלסטינים פורצים מחדש. זה לא ממש נכון, לפי דעתנו לצבא לא אכפת. כך זה כמעט בכל המחסומים.

כאמור, הולכי רגל אינם מחכים לפתיחת השער. פגשנו בחור שבא מנצרת כדי לאסוף מנוע לאחת המכונות שלו. הוא עשה סקר וגילה שבקלקיליה הכי זול. הסוחר מביא לו למחסום. בהתחלה הוא אומר שיחכה לפתיחת השער כדי לא להסתבך, אבל סבלנותו פוקעת והוא עובר דרך הפרצה וחוזר אחרי זמן קצר והמנוע בידו. הוא מציע לנו להיכנס אתו לחבלה דרך הפרצה, אנחנו מסרבות בנימוס.

בחור צעיר- בן עשרים, חייכן וחביב, מגיע במכונית של אביו, הוא מתעניין בנו .ואנחנו מספרות על עצמנו.

עזבנו לפני סגירת השער, ממילא לא קורה דבר...