ענאתא-שועפאט

לאור מסקנתנו כי אין עוד צורך להגיע כל שבוע לקלנדיה, החלטנו לבדוק הפעם מה קורה במחסום של מחנה הפליטים שועפאט. הגענו בסביבות 6 ולקח זמן עד שאיתרנו מקום חניה בצד הישראלי ועברנו רגלית לצד הפלסטיני.

מחנה הפליטים עצמו סופח לירושלים אך נותר מעבר לגדר ההפרדה. לכן התושבים בו, על אף שהם מחזיקים בתעודות תושב כחולות, נאלצים לעבור את המחסום בדרכם לירושלים, ברכב או ברגל. כיום חיים במחנה גם אנשים שאינם נחשבים תושבי ירושלים וכן עוברים דרך המחסום תושבי ענאתא. אלו זקוקים להיתר.

התלמידים ברובם כבר בחופשה ולכן יש רק מעט אוטובוסים שממתינים לאיסוף ילדים בחניית האוטובוסים המיועדת לכך. התנועה בכיכר שלפני המחסום עמוסה, אך מתקדמת לאיטה. יחסית למצב בו נתקלנו בפעמים קודמות במקום, לפני כמה שנים, אפשר לומר שנקי. (אם כך היו נראים הרחובות שאנו גרות בהן, אני מניחה שהיינו חושבות שזה מאוד מלוכלך...)

במבט לתוך המחנה ראינו שעדיין תלויות מנורות שנותרו כנראה מהרמדאן. גם שלט ברכה לרמדאן מטעם עיריית ירושלים יש כאן, תלוי בצד הכיכר.

נשארנו במקום זמן מה ואח"כ ניגשנו לעבר המחסום של הולכי הרגל. המחסום קטן ונראה שאינו הולם את הצרכים. שתי עמדות בלבד פעילות. תור אחד מיועד לאנשים ללא תיקים. התור השני לכל היתר. הנשים מן הסתם כולן בתור השני והוא איטי יותר. פותחים את הקרוסלה למעבר אדם אחד כל פעם ולא יותר (לפעמים נדחפים שניים ועוברים יחד). עמדנו בתור הימני המיועד לאנשים עם תיקים. תור זה היה ארוך יותר ומהר מאוד חרג אל מחוץ למבנה. מעבר לקרוסלה בתור השני שמענו אדם שכנראה עיכבו אותו, מדבר עם החיילים בעמדת הבידוק. הוא הציע שיחכה בצד ושבינתיים יעבירו עוד אנשים. הממתינים מעבר לקרוסלה איבדו סבלנות והחלו לדפוק על דלת המתכת בעוצמה. ואז כשסוף סוף העבירו מישהו החלו להתווכח איתו האם הוא זה שדפק או לא (הוא לא) ומי כן דפק. האיש אמר להם – יש מצלמות, תסתכלו מי דפק ותנו לעבור. בסופו של דבר נמשך המעבר.

בינתיים בתור שלנו המעבר היה איטי. כשהגיע תורנו לעבור כבר הכניסו יותר מאדם אחד בכל פעם, כנראה בנסיון לזרז את התור. בסה"כ המעבר לקח לנו כרבע שעה. בסביבות 7 כבר היינו חזרה ברכב. אין ספק שיש מקום לשיפור במחסום הזה...