רחמה בנגב - התעללויות השלטונות

בעקבות  צווי ההריסה המרובים שניתנו להרבה יישובים בדואים, שדיווחה עליהם יעל אגמון, החלטנו שכעוסקות בהפרת זכויות אדם, מחובתנו גם לראות את עניי עירנו  ולדווח. 

באנו לפאר'ג אמראת מרחמה, "יישוב" צמוד כמעט לירוחם.

חברותינו יעל ולאה עוסקות בעניינם כבר הרבה שנים. כמה דברים השתנו לטובה אבל עדיין, למרות הבטחות והסיכומים שניתנו להם במהלך השנים בנושא זכותם להישאר שם, כל הזמן הם מקבלים צווי הריסה  לכל דבר קטן שמתקינים. אפילו גדר תייל ששמים כדי למנוע מהגמלים להגיע לכביש. הורסים ולוקחים את הגמלים וקונסים אותם על היותם סכנה.  בתואנה שהם מתעללים בגמלים, קושרים כל גמל, מעמיסים במנופים ומסיעים למרחקים. וזאת לא התעללות מבחינת הרשויות.

פארג' פורס בפנינו מסכת התעמרויות ומניעה, כולה מרושעת בעיקר.

דוגמאות:

1. הוא מראה לנו את תעודת הזהות שלו שם כתובתו היא ברחוב צבי בורנשטיין שזה הרחוב הראשי של ירוחם. אז שיתנו לו לגור בירוחם? לא, כי רכ'מה נמצאת בעצם בתוך שטח השיפוט של ירוחם. בפועל חיים הוא ומשפחתו בפחונים  בפאתי ירוחם.

 2. בצו ההריסה כתוב  לכל מאן דבעי (?) מי זה מבחינת תושבי רחמה?

3. מכיוון שהם ממילא שקופים אז אין צורך לפנות אליהם בשמם כשאר האזרחים. גם תאריך מדויק להריסה אין. זה יקרה כנראה בפתאומיות כשיהיו להם 72 שעות קודם כדי להרוס בעצמם (את מה?) וָלא, יקנסו בעשרות אלפי שקלים.

הוא מספר על שורה של הסכמים בדבר זכותם על אדמתם שכולם מופרים ומשתנים חדשות לבקרים. מציין שרבים מהשבט שירתו ומשרתים בצה"ל, רוצים להרגיש שייכים, לתרום וליהנות  מזכויות שוות. ובכל זאת חיים בתנאים איומים.

לאחרונה הילדים מלאי פחדים מהפשיטות האלה ומפחדים ללכת לבית הספר. 

בושה זאת מילה קטנה להמחיש מה הרגשנו כשדיבר. העוול זועק לשמים ואיתו תחושות היאוש והכעס שיכולות רק לכרסם עוד יותר  במצב היחסים... ודי לחכימא.