רועים בעין חילווה: לא נותנים לרעות לא נותנים לנשום

אלוהים והחברים ייקחו אותנו למרעה

בעקבות הדוח הנורא של מיכל מדרום הר חברון, שהגיע הבוקר לרשת, התמלאתי דאגה וצלצלתי למוחמד מקהילת הרועים בעין חילווה בצפון בקעת הירדן. הוא (מוחמד הגדול) ואחיו (מוחמד הקטן) גרים שם שנים רבות, מחזיקים בעדרי כבשים ומתפרנסים כמו כולם ממכירת גבינות ובשר. הכרנו את מוחמד לפני 10 שנים, כשהתחלתי עם עוד שתי חברות לטפל בילדתו הנכה, ביסן, ומאז נשארנו בקשרים.
מתנחלי משכיות, שכניהם על הגבעה מעבר לכביש אלון (578), החלו להתנכל להם לפני מספר שנים ומאז מגבירים את ההתעללויות בשיטתיות ובעקביות. מונעים מהם לצאת למרעה, מפזרים את הצאן, מאיימים על הרועים (לרוב ילדים קטנים בני 9-10) ואף פוגעים בהם, וזה לא הכל. המטרה שהפכה למשימה לאומית ובגיבוי הצבא: לסלק אותם, להיפטר מהם.
מוחמד ואחיו שכרו את המקום שעליו הקימו את המאהל שלהם, מבעליו הפלסטינים או מהכנסייה הפטריארכלית, ומכיוון שזו עסקה כשרה, הם ישבו על האדמה בביטחון מסוים. היום, אומר מוחמד, "לא נותנים לנו לצאת למרעה. לא נותנים לנו לנשום."
הוא ואחיו ארזו את המשפחות ועברו לבתים בטובאס, כדי לעבור את החום הגדול שם. הם עושים זאת מדי קיץ בחודשים הלוהטים, אך השנה אף העבירו לעיירה את העדרים. שכרו שטח אדמה שיש עליו עשב ותמורת 20,000 שח (לשלושה חודשים) הם מצליחים לרעות ולהתפרנס. בעבר האח עבד בישראל כמפעיל ציוד כבד ומוחמד עבד באריזת תמרים בהתנחלויות הבקעה.  
באוקטובר הקרוב הם מתכננים לחזור למאהל שלהם בעין חילווה. ומה עם הכבשים? הוא לא יכול לחשוב כל כך רחוק. אבל כמובן "בעזרת אללה ובעזרת האנשים של השלום , שמלווים אותנו למרעה, יהיה טוב."