צריך לדבר על מה שקורה לילדים פלסטינים

"סגרו אותנו בתוך הכיתה", סיפר עמאר בן השש. "ואז היה רעש חזק. ברחנו דרך החלון ורצנו אל הגבעות".

ביום סתווי ונעים של סוף נובמבר עלו שני בולדוזרים וכוח גדול של הצבא אל הכפר ספַאי בדרום הר חברון, כלאו את הילדים בתוך בית הספר והשליכו שני רימוני הלם בסמוך, במטרה לאלץ את השוהים במבנה לצאת מתוכו, ולאפשר את הריסתו. סרטון קצרצר מתעד את המתרחש בתוך כיתת הלימוד: ילדים מטפסים על הריהוט וקופצים החוצה דרך החלון הפתוח. אשה מעבירה תינוק לידי מישהו בחוץ. נשמעים בכי, צעקות, תלונה מתמשכת של ילד. בשיחה שקיימתי עם ילדי הכפר כמה ימים לאחר האירוע סיפרה לי סוּעד בת ה–13 שהיא סייעה לצעירים ממנה לברוח החוצה. "חשבתי שיהרסו את הבניין ויפילו אותו על הראש שלנו", אמרה.

כל הזמן דאגתי לבנות הדוד שלי, דנה וענאס", סיפר עמאר. "גם הן בנות שש. שתיהן בכו". 21 ילדים היו בבית הספר באותו יום. הצבא החרים את הכיסאות והשולחנות והרס את המבנה לעיני הילדים, המורים ובני המשפחות שנזעקו למקום. סבתהּ של סועד העידה שהילדים יצאו מהחלון והתחילו לצעוק על החיילים, "אנחנו רוצים בית ספר, רוצים ללמוד". "אתנו אף אחד לא דיבר", אמר אביו של עמאר, יוסף מוחמד, "רק הרחיקו אותנו. אנחנו כבר לא נחשבים בני אדם".

          
עמאר, סועאד, כוחות צבא מפרקים את האוהל בספאיי

בקדנציה של יאיר לפיד, בני גנץ ואביב כוכבי נמצאו בני אדם בתפקידים פיקודיים שהחליטו שיש צורך מבצעי לכלוא ילדים בלי לאפשר להוריהם להתקרב, ולהשליך רימוני הלם בסמוך, כדי לוודא שאף אחד לא יישאר במבנה המיועד להריסה. בשניות האחרונות של הסרטון נראים אנשים רבים, חלקם נראים כחיילים, מקיפים את המבנה. איש לא ניגש לסייע. הילדים אולצו להימלט באימה ותוך הפקרה של שלומם הנפשי והפיסי. ליד הריסות בית הספר הקימו התושבים אוהל, כדי שלילדים יהיה מקום ללמוד בו. אבל אז החליט מישהו בצה"ל שיש צורך דחוף להרוס את קורת הגג הזאת דווקא בחודש דצמבר, והשבוע הוזנק למקום כוח צבא שפירק את האוהל והחרים אותו. אביו של עמאר סיפר שהילדים הספיקו ללמוד באוהל עשרה ימים בדיוק. יום לאחר שהאוהל נהרס נשלח אלי תצלום שכולו עצב והתרסה: מורה וכמה תלמידים תועדו יושבים על בלוקים, בתוך הריסות בית הספר, ולומדים.

    מורה וילדים בין הריסות בית הספר בספאי, השבוע

אי שם, בעולמות שבהם אין לילדים דריסת רגל, ריחפה העתירה לבג"ץ נגד ההחלטה הישראלית מ–1980 להגדיר את האזור שבו שוכנת קבוצת הכפרים "מסאפר יטא" כשטח אש, ונגד צווי פינוי שחולקו לתושבים. העותרים צירפו עדויות על ההיסטוריה של כפרי המערות, כולל תצלומי אוויר המראים רצף של התיישבות שקדם לכיבוש הישראלי. טענו שיש מגבלות ברורות לשימוש שמותר לכוח כובש לעשות בשטח הכבוש, ואין להפוך עשרות אלפי דונמים למגרש אימונים. דיברו על אמנת ז'נבה שאוסרת לגרש אזרחים משטח כבוש, גם לא תושבים שמעבדים את האדמה באופן עונתי. בחודש מאי, אחרי סאגה משפטית ארוכת שנים, בג"ץ דחה את העתירה על הסף והשופט דוד מינץ קבע כי "כאשר הוראת חוק מפורשת בחוק הישראלי עומדת מול כללי המשפט הבינלאומי, הדין הישראלי מכריע". הוא גם טען ל"היעדר ניקיון כפיים מוחלט של העותרים". אחרי שגם בקשה לדיון נוסף על פסק הדין נדחתה, תושבי הכפרים והאגודה לזכויות האזרח לא יוכלו להגיש שוב עתירה נגד הגירוש. בית המשפט סגר בפניהם את הדלת. משמעות ההחלטה היא כי המדינה רשאית להרוס את בתיהם של הילדים האלה ולגרש אותם בלי שום מנגנון של פיצוי.

בהתאם לרוח הזמן, בית המשפט לא נדרש ל"ניקיון הכפיים" של מתנחלי המאחז הלא חוקי הסמוך, חוות מעון, והמדינה לא מתעקשת לממש צווי הריסה שחולקו לתושביו ב–2006. תושבים מחוות מעון מאיימים על ילדי הכפר טובא בדרכם לבית הספר, ובנוהל שמתקיים כבר 18 שנה הצבא מלווה את הילדים כדי להגן על שלומם. בכל השנים האלה לא קם בסדום הקטנה הזאת אף לא צדיק אחד שיתקומם נגד הפחדה שיטתית של ילדים.

צריך לדבר על מה שקורה לילדים פלסטינים. לא רק מפני שזו הזירה שבה מתרחשת הנסיגה העמוקה ביותר של הציוויליזציה הישראלית אל הברבריות, ולא רק מפני שהאלימות גלשה מזמן אל תוך הקו הירוק, אלא בראש וראשונה בגלל שלילדים יש זכויות מוחלטות שאי אפשר לבטל. ואם אי אפשר להגן על הילדים האלה מפני הצבא, מפני בג"ץ, מפני הבריונים של חוות מעון — צריך לפחות להזכיר שיש להם שמות ופנים והם בני אדם.