אבו דיס, מחסום א-זיתון,יום שישי 12/5/06 בוקרמשקיפות ומדווחות: ויוי, רוני י., מיכל ז., קלר א.2 אורחות 12:30 – 9:30חינוכם של הפלסטינים כמעט הושלם. הם מתחילים להפנים שלא נותר עבורם כל מעבר בדרך לתפילה בהר הבית, לביקור משפחתי, לבדיקה בבית החולים. נזכרנו במילות המג”בניק מלפי מספר שבועות: “חכו, עוד מעט הכל יהיה סגור והם יירקבו מאחורי החומה”. הפשפש החדש “הישן” (שאינו קיים עוד) 3 מג”בניקים. העבודות מתקדמות.אף אחד אינו מנסה לעבור כשאנחנו מגיעות. המעטים שהתקרבו בהמשך נשלחים למחסום החדש. “כאן סגר”. הפשפש ג’יפ אחד. בצד המזרחי מעט אנשים. 3 מג”בניקים. נמסר לנו שמאז 6:30 הגיעו קרוב ל- 200 איש בדרכם לתפילה בירושלים אך כולם נשלחו ל- א-זיתון. ידוע לנו שלרובם, בעיקר למבוגרים, אין אישורים. הם אפילו לא מעיזים לגשת למחסום החדש. מאז יום ו’ בשבוע שעבר מונחת גדר התיל על הארץ. אפשר להיכנס דרך הפתח הצר אך אי אפשר לצאת. (כך מסרנו כבר לפני שבוע). מחסום א-זיתון מעט אנשים. לרובם תעודת זהות כחולה או אישורים מיוחדים. ירדנו לוואדי. הפתח שהיה עדיין בשבוע שעבר בגדר נחסם. הקונטיינר מעט מכוניות בשני הכיוונים. רק 2 מג”בניקים עוברים (לאט) מצד לצד. המעבר איטי. לעיתים נבדקות התעודות.בחזרה לפשפש כ- 15 אנשים ממתינים. אין סיכוי לעבור מערבה. לא להם ולא לנו. אחד הפלסטינים אומר לאישה “את רואה, הן ישראליות ובכל זאת אינן יכולות לעבור”. אנחנו מתקשרות לאלי ג. בזכות פנייתנו הוא מאפשר לאדם מבוגר (בן 70 ) לעבור. גם אנחנו מורשות לעבור. אנחנו מתלוננות על המצב ואומרות לו שעל הצבא לאפשר למבוגרים לעבור מא-זיתון גם ללא אישור. הוא מתקשר לאלישע ונאמר לו שעליהם לגשת למת”ק במהלך השבוע ולבקש אישור רק ליום שישי לתפילה בירושלים – כלומר עליהם לגשת למת”ק כל שבוע (זמן, כסף, חשש מהלא-ידוע, חולי, אבל למי אכפת). מי שמצוייד בניירת המתאימה יכול לעבור ישירות מאלעזריה לירושלים במיניבוס, דרך מחסום אז-זיתון. זה פשוט עיקוף גדול, כ- 10 קמ’. (אנחנו נבדוק בעצמנו). מלון קליף קיבלנו אישור לנסוע על “כביש הביטחון” כדי לבחון את ההתפתחויות האחרונות באזור, שער המתכת האימתני, שמכונה בפי המג”בניק ‘שער יום-טוב’. בדרך חזרה שאלנו מג”בניק מי יורשה לעבור. רק רכבים צבאיים בדרכם לבניין של המושל הצבאי. את השער ניתן לפתוח ולסגור באמצעות שלט רחוק.ברצוננו לצטט מתוך דו”ח שכתבנו ב- 21/04/06 :… מפקד קשוח בפשפש מחלק פקודות, צועק, מחנך, מעניש… והתחושה הברורה והאבסודרית שהמצב בכל זאת יותר טוב עכשיו מאשר כשכל הפתחים ייסגרו וכולם יישלחו למה שמכונה ‘טרמינל’. טרמינל לאן? לגהנום? למקום נטול חיים? אנחנו עדיין יכולות לדבר עם פלסטינים, עם מג”בניקים, ואפילו מצליחות לעיתים לעזור. מעין דו-שיח, טוב או רע, עדיין קיים.