שייח’ סעד, יום רביעי 21.6.06, בוקר משקיפות: יהודית א., אורה א. (מדווחת) שייח’ סעד – 6:45 בקצה הישוב, ליד המחסום, עומדת אישה שלא הורשתה לצאת מהמקום ומתחננת שיחזירו לה את שקית הענבים שנלקחה ממנה. המפקד מסרב בתוקף.אנחנו מנסות לשכנעו שהחרמת הענבים אינה תורמת לביטחון ישראל, אבל הוא לא משתכנע. נשים נוספות, שלא הורשו לצאת וששקיות הפירות שלהןהוחרמו, מתלוננות מרה.אנחנו יורדות בדרך העפר המוליכה אל הרחבה שעד אליה יכולה להגיע מכונית הבאה מ”מעבר הזיתים”. המורד תלול ואפשר בקלות למעוד ולהחליק. ברור לנו, שהעלייה חזרה תהיה קשה. הנוסעים, המגיעים מ”מעבר הזיתים”, מוכרחים לעלות בעליה הזאת. מספרים לנו על זקן שנשלח מ”מעבר הזיתים” לשייח’ סעד והתקשה לטפס, ועל ילדה קטנה משייח’ סעד, ששברה יד, ושהחיילים במחסום לא הרשו לה לצאת למרפאה קרובה בג’בל מוכאבר ושלחו אותה ל”מעבר הזיתים”. היא נאלצה לרדת ברגל ואחר כך לנסוע כשעה בדרך הקשה והמסוכנת עד”מעבר הזיתים” ומשם לבית חולים בירושלים. התברר לנו שזה הנוהג בזמן האחרון: מ”מעבר הזיתים” שולחים את המבקשים להיכנס העירה לשייח’ סעד, וכשהם מגיעים, אין נותנים להם לעבור. הכוונה , כנראה, להוכיח לבג”צ שבמעבר שייח’ סעד עוברים המונים ושעל כן יש לחסום אותו בחומה.בית המשפט פסק שתושבי שייח’ סעד יורשו לצאת דרך המחסום, אבל החיילים אינם מאפשרים להם לעבור ושולחים אותם ל”מעבר הזיתים”. בנוכחותנו סירב המפקד להרשות לאדם שהציג תעודה שהוא תושב המקום ומסמך המעיד שהוא מלמד בעיר, לעבור דרך המחסום. תושבת המקום, העובדת בבית חולים בעיר, סיפרה לנו שהיא נאלצת לנסוע יום יום ל”מעבר הזיתים” ומשם במונית למקום עבודתה. הנסיעות עולות הרבה כסף. וכך, נוסף על המאמץ הרב ובזבוז הזמן, מעיקה עליה גם ההוצאה הכספית.