מעבר אייל, יום א' 8.11.09, בוקר
סיכום: המחסום אייל נפתח בזמן (דקות לפני 4); המעבר היה הפעם די מהיר למעט מקרים של עכוב או שילוח חזרה. עד 6.15 הועברו 3150 עובדים.
3.55 - הגענו ותוך שתי דקות שמענו ההודעה בכריזה להתחלת הבידוק. בשלב זה יכולנו לגשת לפתח ממנו ניתן לראות את התור המאד ארוך של אלפים הממתינים להכנס. הקרוסלה מסתובבת ללא הפסקה והעובדים זורמים בשקט ללא מהומה ויחסית מהר. שמנו לב שמגיעות די הרבה נשים.
4.15 אנחנו עוברות לצד קרוסלת היציאה. הפועלים מברכים אותנו ואומרים שהיום המעבר "בסדר". שתי הודעות שנשלחו ע"י הבין לאומיים מעידות על זמן מעבר של 12 דקות. בשעה הבאה מגיע עוד פועל שהמעבר לקח לו 35 דקות (הוכנס לחדר לדבריו) ויותר מאוחר הפועל שלקח כרטיס עם זמן כניסה לבידוק לא מגיע אלינו וחברו מספר שהוא שולח חזרה מסיבה לא ברורה.
ראינו כ- 100 פועלים עם תיקים או תרמילים גדולים. לאלה הרשאה לשבוע. בשיחה עם אחד מהם העובד בבניין, הוא מסביר שהוא שוהה בימים (ובלילות) באתר הבנין.....
הפועלים אינם מדברים על מניעת המזון, אך בשאלה מפורשת על כך הם מסבירים כי חל איסור על שמן זית, לבנה, עוף מבושל, סוכר.... לאלוהים הפתרונים באשר לסיבה. כולם נושאים שקיק או קופסא עם מעט מזון. לא כולם נבדקים בהקשר זה.
פה ושם חוזרות התלונות המוכרות: סכנת מכונת השיקוף (אנלין הבטיחה להפעיל את בעלה לבדוק הנושא), ההתייחסות גסת הרוח של המאבטחים או פקידי המעבר: "למה הם צריכים לצעוק עלינו כל הזמן? אולי תבקשי שידברו כמו לבני אדם?"..., הדאגה למקום מחסה בימי הגשם (בנו סככה בצד הישראלי המספיקה בקושי ובצפיפות רבה לכ- 100 איש).
למעט הפסקה של 5-10 דקות בהן 3 תחנות לא מאויישות, פועלות כל הזמן כל 8 התחנות. לקראת סוף השהות שלנו יוצא פועל ומחכה לחברו שעוכב על ידי הבודקים. לאחר כרבע שעה הוא מורשה לצאת ומסביר לנו שהעיכוב היה כי נדמה היה שהוא לובש ג'קט צבאי......
למרות שלא שייך למעבר הפלשתינים, אני מדווחת על היתקלות עם ש(מעון) מנהל המעבר: באמצע השהות שלנו ניגש אלי פועל פלשתיני ומוסר לי תעודה שמצא על הרצפה במסוף. אני בוחנת אותה וזו תעודה (מנוליינת) של ישראלי המהווה רשיון להדרכה בעבודה לגובה. כיוון שלא ברור למי להחזיר אותה, אני מנצלת הפסקה בזרם הפלסתינים, נכנסת דרך הקרוסלה לשטח המסוף (ואנלין אחרי) ומוסרת לפקידת הבידוק הקרובה ביותר את התעודה, מסבירה את ההקשר של הימצאותה ואנו יוצאות חזרה לעמוד במקום המשמרת. תוך כמה דקות יוצא אלינו ש. מנהל המעבר (עם מאבטח, כי אולי גם אנחנו טרוריסטיות?) וצועק, גוער ונוזף על החוצפה שלנו, על ההפרעה לעבודה (?) כשהם עושים מאמץ עילאי להעביר כ- 5000 איש בבקר יום ראשון..... הכל בצעקות, בבוטת ובגסות רוח. כל נסיון שלנו להסביר מה עשינו אינו מתאפשר: "אני בכלל לא חייב לדבר אתכן"... "לא חייב להסביר כלום"... "לא רוצה לשמוע אותך"...(הוא לא דבר אתנו אלא צעק עלינו) ..... "אז תתרגלי שצועקים עליך.." הוא נובח על אנלין שמנסה לומר לו כי היא לא רגילה שצועקים עליה כך. בתוך כך, גם מסלקים כל הזמן פלסטינים המתעכבים לאחר היציאה להתפלל.