בית לחם, מת"ק עציון, נועמן (מזמוריה), יום ד' 7.7.10, אחה"צ

14.30 – 18.30 

רצינו להראות לאורחת שלנו, שאינה מכירה די הצורך את המציאות המורכבת בשטחים, עד כמה שניתן יותר.
התחלנו בוולאג'ה, בה מתקדמות העבודות של בניית החומה בקצב שקשה לתאר. כל מסלול החומה כבר בולט למרחקים; פצע רחב בנוף הכפרי מבתר את הכפר. בקטעים מסוימים כבר נראית גדר ופיגומים שכנראה ישמשו את יציקת הבטון של החומה. הבתים המפוארים שבשולי התנחלות הר גילה, יוצרים קונטרסט עצוב למצבו של הכפר. 

 נסענו משם על הכביש המשופץ לאורך בית ג'אלה וצפינו מלמעלה על מחסום המנהרות הענקי הקר והמנוכר שמולו נוף חקלאי פסטורלי.  עברנו את המנהרות ונסענו דרך הר חומה לנועמן. מפקד מחסום הרכב במקום, ממנו ביקשנו רשות להיכנס לכפר, היה מודאג מכוונתנו וביקש רשות מאינסטנציה גבוהה יותר. גם אחרי שאמרנו לו שאנחנו מבקרות בקביעות במקום, דרש מאתנו להבטיח שאנחנו יודעות שזה על אחריותנו. הכפר, מנומנם כרגיל, נפש חיה לא נראתה בו ובתי הר חומה מתנשאים מעליו ונראים כמאיימים על קיומו. 

המשכנו לאורך "כביש ליברמן", עד לחזרה לכביש 60 ולמת"ק עציון. אף מכונית לא חנתה בחניה והאולם היה ריק בבואנו. אחרי כמה דקות הגיע אדם שביקש לקבל תסריך. החלון היה נטוש ורק אחרי כמה קריאות "חייל" שלנו, אכן הופיע חייל אדיב, שאף ידע מעט ערבית. אחריו באו עוד כמה מבקשי תעודות והמראה של הקרוסלה, החלון המשוריין, המחייב את הבאים להתכופף בכדי לדבר עם החייל, הדהים ודיכא את האורחת שלנו (האם אנחנו כבר התרגלנו למראה?).   משם דרך כביש חוסן לבית"ר עלית, איזו מדינה מוזרה זו! הבניה בעיר הזו אינה נפסקת והיא גדלה בקצב מסחרר. 

 במחסום בית לחם היו פתוחים שני חלונות למעבר הפועלים וכמה דקות אחרי בואנו נוצרו תורים ארוכים. שאלנו את המאבטח שבמקום אם לא ניתן לפתוח עוד חלון אך תשובתו, שניתנה בחוסר רצון, הייתה שאין כוח אדם בשעה זו (17.30), זו שעת האכילה של החיילים (כולם חייבים לאכול ביחד? דווקא בשעת שיא של החוזרים מיום עבודה?). בניגוד ליחסו הבלתי נעים של המאבטח, הופיע פתאום קצין משטרה שפנה בנעימות אל העומדים בתור והעביר אותם בעצמו בקצב מזורז. התור התפוגג תוך דקות ספורות.