דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ב' 14.6.10, בוקר
הכל שגרה, כמו טיול בוקר קל ונעים. עד שמסתבר שזה לא כמו שזה נראה. בהתחשב שזהו איזור שפעם היה שוקק חיים וחיו בו כרגע מליון נפש. הריק והשקט מספרים את שלהם .
סנסנה-מיתר
איחרנו וכבר לא היו פועלים ממתינים. אוטובוס משפחות אחד ממתין בצד המעבר אך לא ראינו אנשים. שורה של משאיות המתינו לבדיקה אבל הכל באווירה שקטה. גם הבולדוזרים חיכו לאקשן בצד המזרחי של המחסום.
כביש 60
די פעיל: רכבים רבים (במונחים מקומיים), גם ישראלים וגם פלסטינים. מכיוון שבתי הספר נמצאים בפגרה, רק מעט ילדים צועדים בצדי הדרך. דהרייה פתוחה וכמו כן דורה-אל פאוור. נוכחות החיילים היתה מוגבלת למגדל השמירה. צומת הכבשים ואחריו בני נעים פתוחים.
בדיוק כשעברנו את בית חגי ראינו שורה של רכבי משטרה, אמבולנסים ורכבי הצלה ושמענו ברדיו על פיגוע הירי במקום.
בדרך חזרה נראים חיילים בכל צומת עקב הפיגוע. מכוניות פלסטיניות עוכבו וכביש 60 היה חסום חלקית. התעכבנו כדי לראות מה קורה, אך לא ראינו אנשים עצורים ונהגים סיפרו לנו שלא החרימו תעודות. התרשמנו שהתנהלות הצבא היתה תקינה. היו כמה מתנחלים שהכביש היה חסום גם בפניהם והם כעסו בהתאם. המשכנו דרך כביש 317 לבאר-שבע ופרט לאחת הכניסות ליאטה, לא ראינו נוכחות צבאית.
חברון
שקט, מת. אפילו איש הבייגל ואנשי ה C.P.T. נעלמו. ליד ציר המתפללים ובמורד הרחוב המוביל למערה לא היתה נוכחות של הצבא. גם לא ליד מחסום בית המרקחת. ליד בית הדסה, במחסום תרפ"ט ובתל רומיידה היהודית החיילים מנופפים בידידות לרכב שלנו. בתל רומאידה הערבית עומד רכב צבאי באמצע הכביש, אך כנראה לא מפריע למעט העוברים והשבים - למעשה היינו שם רק אנחנו ועוד אדם אחד. אנשי הCPT חשים שזה השקט שלפני הסערה ובהחלט יש תחושה כזאת.
כמו שאומרים: "שקט, כובשים".