ארתאח (שער אפרים), יום ו' 30.7.10, בוקר
שחר
האמת, לחושך התהליכים החברתיים-פוליטיים שעוברת החברה בישראל, קשה להאמין שבעדות על המתרחש (גם) במחסום זה, מחסום שבו ממתינים מאמצע הלילה עובדות פלסטיניות ועובדים פלסטינים, שקיבלו את כל ה'הכשרים' האפשריים כדי לבנות את ישראל, לקטוף עבור אזרחיה את פרי השדה, לנקות את הפסולת שישראלים מייצרים ומלאכות נוספות שישראלים רואים בהן נחותות; קשה להאמין שיש בעדויות אלה כדי לשנות משהו מהמדיניות 'מלמעלה' ומהלך הרוח הציבורי כלפי הפלסטינים בכלל וכלפי אלה מהם העובדים בהיתר בתוך ישראל בפרט.
כמה פעמים כבר כתבנו וציטטנו בקשות של הנדרשים לעבור במחסום בשעות אלה של ימי שישי: להקדים את שעת הפתיחה
ל- 04.00 כבשאר ימות השבוע, להקל בדוחק בתוך המבנה עצמו, ליצור תור נפרד לנשים, לאפשר מעבר מהיר יותר של העובדים על מנת שיספיקו להגיע להסעה ולא יחמיצו יום עבודה (שגם ככה הוא קצר).
מה הם מבקשים? להתייחס אליהם בכבוד! כל בני האדם נולדו בצלם!
האם משהו מכל מה שנכתב עוזר???מה שברור ועולה מתוך שיחות עם מפעילי המחסום כי חסכון בעלויות הוא המניע (הם עצמם מתפרנסים לא רע מהעבודה בו).
אלא, שלא נראה כי החיסכון בעלויות מתבטא גם בטיפוח הנוי והנוף מכיוון היציאה אל ישראל, או ליתר דיוק, חזית שהמחסום מציג מן הסתם בפני אנשי מנהלת המעברים או פונקציונרים אחרים המבקרים בו. (אחורי המחסום מגובבים באשפה).
את מצוקת העוברים במחסום אנחנו שומעות בהמולה העולה מדי פעם מתוך הממתינים מחוץ למיתקן ומתוך המיתקן עצמו.
אנחנו רואות את מצוקתם בתור הצפוף (אם כי קצר יותר מאשר זה שבאמצע השבוע)
אנשים מטפסים על גדרות.
גם ראינו ביציאה את חולצתו של אחד הגברים קרועה בגב.
עם היפתח הקרוסלות אנשים רצים להספיק ולהקדים לעמוד לפני המגנומטר. יש כאלה שזוכרים להניח על השולחן ליד את קופסת הטונה, את פחית המשקה, כל מה שעלול להסיג אותם לאחור בשל צפצוף אפשרי של המכשיר ויש כאלה, ששוכחים. כמו זה שבתיקו נשאר נייר כסף.
ראינו גבר אחד חוזר לאחור. הוא לא ענה לשאלתנו מדוע.
בכל פתיחה של הקרוסלות נדחקים-רצים בין 40 לבין 80 אנשים. בין פתיחה לפתיחה הפסקה של כמה דקות.היוצאים הראשונים נראים (עדיין) מרוצים. הם עברו מהר יחסית. גבר האוחז בשקית אדומה יצא כעבור 20 דקות. לא רע.
אלא שאחר כך, אנשים יוצאים טיפין, טיפין והחיוכים מתחלפים בכעס ותסכול: 'יום קשה, קשה', 'בלגן בפנים', 'סבל גדול', 'יום שישי יותר טוב שיעשו הפסקה (במקום הטרטור הזה)', 'תעשו משהו'. גבר המדבר אנגלית רהוטה קובל בלהט על היחס המשפיל, על הצורך לעבור 40 ק"מ ב-8 שעות בעוד שבאיטליה, שם היה, עוברים 1000 ק"מ ב-4 שעות.
הגענו ב-5 ועמדנו לעזוב ב-7:10 לאחר שראינו שאין ממתינים להיכנס למיתחם, אם כי מדי פעם מגיע עוד אחד ועוד אחד.
אלא שבדרך למכונית אנשים פתחו בשיחה, בצורך לחלוק את הקשיים שהם נתונים בהם ונראה שגם לחוות קשר:
- סוחר הקונה בין השאר בגדים בישראל ומוכר אותם בגדה, נדחף ונפל לפני 20 יום במחסום וכתוצאה מכך נחבל ונגרם לו שבר בחיבור שבין הזרת לבין כף היד והיה מגובס. הקיבוע שנעשה אינו תקין. נתנו לו את הטלפון של 'רופאים לזכויות אדם'.
- אדם המתגורר בעילאר יצא מהמחסום רק ב-6:15, בעוד המעסיק שלו אוסף את העובדים שלו עד 6:10 לכל המאוחר.
העובד, גבר לא צעיר, עובד 'כללי' בבניין יושב עכשיו על שפת המדרכה ונראה שאין לו רצון לחזור הביתה בידיים ריקות.
- אדם נוסף הגר ביעבד ועובד בחדרה בבניין, אינו מורשה לעבור בברטעה כדי להגיע למקום עבודתו.
- יליד נבלוס שפתח מוסך בטול כארם ומתגורר שם, טרום אינתיפאדת אל-אקצה ראה ברכה בעבודתו, היו לו לקוחות ישראלים רבים שעם כמה מהם קשר קשרי חברות אמיצים (מדבר עברית מצויינת, מעודכנת. 'חבר שלי היה מתקן אותי אם עשיתי שגיאה') שכללו טיולים משותפים ברחבי הארץ, נקלע לחובות עם הירידה הדרסטית בהיקף העבודה ועובד היום כשכיר במוסך בנתניה.
- גבר בן 43 מטולכרם, עובד מגיל 15 במושב ניצני עוז, טרום המחסום והגדר והחומות. גר ב'מרחק יריקה' ממקום עבודתו, אבל היום צריך לעבור את כל הדרך הביורוקרטית (מראה לנו את האישור, הכרטיס המגנטי, התעודה) והדרך הגיאוגרפית שהתארכו כל-כך.
- למעסיק ששטח בפנינו את מצוקת המעסיקים הצענו להתארגן.
'התקווה של כולנו'?