ריחן, שקד, שבת 25.12.10, בוקר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
רותי ת' ורחל ח' (מדווחת)
25/12/2010
|
בוקר

06:55 – 08:00

cשעה 08:00 היינו אמורות לפגוש את א עם בתו, כדי להסיעם לאום אל פחם לקבלת טיפול רפואי.

06:55 מחסום שקד
המחסום פתוח מ 6:00. המקום עדיין ריק. 2 טרנזיטים עמדו בצד של טורה, חיכו לתורם לעבור.
ארבעה אנשים עמדו בתוך המכולה (הפרוצה אל הקור) ואח"כ נראו הולכים לכיוון דהר אל מלכ. 

07:10 מחסום ריחן
במגרש העליון הרבה טרנזיטים. מחכים. עברנו ברכב ללא עיכוב אל המגרש התחתון. לא היו הרבה מכוניות, ואיש לא עמד ליד השער הצהוב של הולכי הרגל.

המשכנו דרומה, עברנו את אמריחה אל המחסום בצומת מבוא דותן. נסענו בתוך ערפל, מדמיינות את הנוף.
07:15: חייל מבוגר מברר מי אנחנו (הפליז שהוא לובש מעוטר ב: "הגדוד שלי במילואים"). החיילים עסוקים בבישול קפה, ובהעברת המכוניות. הוזהרנו מ"שטח A", ביקשנו וקיבלנו רשות לעבור ע"מ להסתובב ועלינו אל ההתנחלות.
שומר בשכר, איש המקום, פתח את השער. נסענו בתוך ההתנחלות, מתרשמות מהמקום שלא נראה מטופח במיוחד. בית אחד בהגדלה ובשיפוץ.  הערפל התחיל להתפוגג ובדרך חזרה אפשר היה כבר להבחין בפחמיות הרבות.

07:45 מחסום ריחן
המגרש התחתון די מלא. בעליון עומדים הרבה טרנזיטים. בשרוול - מעט הולכי רגל. בטרמינל – 2 אשנבים פתוחים. שקט. המסדרונות ריקים.

07:55 ראינו את א' יוצא עם הבת. הילדה בתוך רתמת רגלים כבדה. הוא סיפר שבבדיקה היה עליו לפתוח ולהסיר את כל החגורות והרתמות ואח"כ גם להלביש אותן מחדש.

08:00 עזבנו
מעט אנשים יחסית לשבתות אחרות.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

א' ובתו הנכה מארי, בת 5, שנושאת על גופה אביזרים במשקל של 12 ק"ג, הגיעו בלית ברירה, תמורת תשלום גבוה למונית, למחסום ריחן כי הטרמינל בג'למה סגור להולכי רגל בשבת בבוקר. בתום הטיפול ביקש א' שנחזירם למחסום ג'למה, שם הצטרפנו לאחד משלושת טורי המכוניות שביקשו לעבור את המחסום בדרכן לג'נין. מונית חיכתה להם מן העבר השני.
איש האבטחה במקום לא טרח להסתיר את מורת רוחו מהסיטואציה: לא הרשה לנו להתקרב לשער כדי לחסוך בהליכה עד המונית. הוא אפילו דרש שנשוב לאחור כדי לא לעכב את שאר המכוניות, "שיבואו משם ברגל" אמר, אך אנחנו סירבנו בתוקף והוא ויתר לבסוף למראה הילדה. ולבסוף גם הפטיר לעברנו "אז מה, לקחת אותם טרמפ?" הסברנו שמדובר
בהסעה מאורגנת: "אה, היא מאלה" אמר לחברו בטון של מיאוס.
א', שלוקח את בתו 4 פעמים בשבוע לפיזיותרפיה, היה נבוך מאד ("כולם מסתכלים" אמר) אך לא הפסיק להודות ולהתפעל בעיקר מיובל רוט, שמסייע לו גם במימון הטיפולים ושבזכותו הוא מקווה שמארי הקטנה תוכל פעם ללכת.
רותי