חבלה, ג'יוס, פלאמה, יום ג' 14.6.11, אחה"צ

 יצאנו למשמרת ב-10:45 ומאחר והשער החקלאי של ג'יוס אינו פתוח בשעה זו רק חלפנו בכפר, מחליפות ברכת שלום עם מכרים, בדרכנו לשער של פלאמה (927) הפתוח כל שעות היום.

מכיוון ג'יוס לטול-כארם נסלל כביש חדש ובדרך מוצבים שלטי הנחיה ואזהרה כתובים ערבית ועברית. ממש 'דו-קיום' של מע"צ.

11:45 – פלאמה.

המחסום מאוייש על ידי חיילי סדיר של 'יחידת המעברים' וחיילי מילואים. מדי פעם, תושבי הכפרים שאדמותיהם כלואות בין הגדר לבין ה'קו הירוק', עוברים מצד אל צד, מי בעגלה ומי בטרקטור. לכאורה, פסטורליה. החיילים הפנויים מסתקרנים מנוכחותנו ומתפתחת שיחה על ה'מציאות'.

נסיונם העקר של תושבים מכפר ג'מאל להיכנס לאדמותיהם עם טרקטור ועליו חומרי בנין (ברזלים ושקי מלט) על מנת לבנות קירוי לבורות מי גשמים שהם אוגרים חושף (שוב) מרכיבים בסיסיים של הכיבוש: שרירותיות ביורוקרטית – כל הכנסה של חומרים שאינם נוגעים ישירות לעבודה חקלאית מחייבת תיאום באמצעות הצלב האדום והסכמה של המת"ק הישראלי (שמו של תדסה נישא היום בפי אנשים גם בחבלה). 'אתה יודע איך המת"ק עובד' אומר המ.צ. לאחד הפלסטינים 'יום 'כן'... היום 'לא'. אז כנראה שהיום הם לא רוצים להעביר';

הצדקות של חיילים לקיטוע וחלוקת המרחב הפלסטיני – החיילים תומכים בשרירותיות הביורוקרטית הזו בנימוק שלא צריך לאפשר לפלסטינים למכור ציוד וסחורה זולה בקלקיליה (!). 'אם הם מעבירים כאן, הם יכולים לצאת בצד השני. פה זה שטח Bושם זה שטח A'. 'כמו שלי אסור לתקן את המכונית שלי בשטחים, שם זה הרבה יותר זול'. בהבל פה שטח Bהוא חלק מישראל;

לעמדות האישיות המוקדמות של חיילים יש משקל בהתנהלותם מול פלסטינים תוך הקפדה מתמדת על הנכחת השליטה הצבאית – מצד אחד המ.צ. מסביר כי הוא מפעיל שיקול דעת כאשר מגיע איש מבוגר בעל היתר מעבר המלווה בבנו הצעיר שאין לו היתר. הוא מאפשר לבן להצטרף לאביו אל האדמות. מאידך, כאשר מסורבי העברת הציוד משתהים בין שני הגדרות המהווים את השער הוא ממשמע אותם שיחזרו לאחור 'אסור לכם לעמוד כאן'. דוגמא אחרת, מ(ור) המילואימניק הסטודנט, שגר בעיר שספגה קסאמים, מבטא גועל כשהוא מפרש את השיחה שלנו עם הפלסטינים (אנחנו פנינו אליהם) 'הם יודעים שאסור להם להעביר בלי אישור והם באים להתבכיין לאירגוני שמאל'. 

12:35 – עזבנו.

 12:50 – עזון -  פתוח.

ב'מעבר אליהו' אנחנו זוכות למבט מרפרף.

 13:00 – חבלה –

גם כאן, מ.צ וחיילי מילואים. השער נפתח בזמן. תלוי עליו דף נייר מנויילן ובו כתובות שעות הפתיחה. מתנהלת הרוטינה של חמישה אנשים המבקשים לצאת מחבלה (מסירת ת.ז., כניסה לביתן, קבלת הת.ז בחזרה...). לחמישיה הראשונה תהליך הבדיקה נמשך כ-10 דקות כדי לצאת מחבלה.  

אל חבלה ממתינים להיכנס טרקטורים ועגלות רתומות לחמורים. אחד מבעלי העגלות מבקש להעביר אל חבלה צלחת לווין ומקרר. גם כאן, אסור! המ.צ. משוחח בטלפון וחוזר אל העגלון 'זה שער חקלאי ואת זה אתה לא יכול להעביר'.

בעודנו עומדות וצופות אחד מחיילי המילואים זיהה את טל כמי שעבדה עמו בעבר וגם איתו התפתחה שיחה ערה והתקיים דיון לא-פורה בעליל על עוללות הכיבוש וסוגיית 'הארץ המובטחת'.

14:00 – השער עדיין פתוח, אנחנו עזבנו.