חבלה, יום ב' 29.10.12, בוקר
חבלה
הגענו ב- 6.10 כדי לראות מה קורה לפני פתיחת השער.
זה היום האחרון לעיד אלאדחא, בתי הספר סגורים אבל יש אנשים היוצאים לעבודה.
כל האזור סביב השער משני צדיו מוזנח עד מאוד. על עמוד בטון צדי תלויה שקית פלסטיק המזכירה מאד שקית ערוי נוזלים, אבל היא מלכודת זבובים - ויש המוני זבובים הנטפלים בעיקר למקומות פגועים בעורן של בהמות העבודה הממתינות בתור משני צדי מערכת השערים. מקבץ גדול מאוד של בדלי סיגריות על הקרקע ליד השער הקטן לכניסה של אנשים לתוך הכפר - מה שמעיד על המתנות ממושכות יחסית של העומדים שם.
בצד האחר של השער הקרוב לכפר מצוייה כבר התקבצות הולכת וגדלה של אנשים ועגלות ומכוניות מסחריות בודדות.
החיילים מגיעים דקות ספורות לפני שבע, פותחים את כל מערכת השערים והגדרות (השער העיקרי מחושמל כולו).
דקות ספורות אחרי שבע אנשים מתחילים לצאת. עד קרוב לשמונה עברו כאדם לדקה, עם הספקות ארוכות יותר בין האנשים אחרי רבע לשמונה. עברו רק 6 נשים שיצאו לעבודה. מרבית העבורים בשעה המוקדמת יותר היו גברים יותר מבוגרים.
קצת אחרי שמונה יש גל נוסף של אנשים שמרביתם צעירים ממש. וכן עוברים הורים, אמהות וגם לעתים אבות עם ילדים צעירים (למשל אבות שלקחו ילד או ילדה צעירים עמם בעגלת העבודה שלהם).
באחד מצדי השער מצויה סככת בטון שבה חוסים חייל עם רובה מופנה לעוברים וחיילת הבודקת תרמילים ושקיות גדולים יותר. גם תכולת העגלות נבדקת כך. אנשים העוברים עם בגדים בחבילותיהם נחקרים (כדי לברר אם מנסים להעביר בגדים נקיים לשב”חים).
בסה"כ האנשים עוברים בערך אחד לדקה. אבל בין שבע לשמונה מעוכב התור כולו לעשרים דקות כששני אנשים ממקום אחר - על קוו התפר - מבקשים לעבור דרך השער, וכנראה שתעודותיהם עוברות בדיקה ובדיקה טלפונים וכיוצ”ב. גם ראינו ויכוח מסויים בעניינם בין החיילת היושבת במשרד זה לבין חייל שנראה כמפקד המחסום במשמרת זו. (ראו תמונות מצורפות).
תשובת החיילים כשניסינו לשאול אותם היתה: ”אין מענה מילולי“.
אנשים ספורים עברו אחרי שמונה וחצי.
אחד מן הממתינים למעבר בעגלה רתומה לסוס ענה לשאלתנו איך המצב: ”היום טוב, אם החיילים טובים, הכל זורם כמו מים
, בלי אבנים בדרך”
אחד מן הצעירים שעבר והמתין לחברו פתח עמנו בשיחה. הוא איש צעיר הרואה לפניו עתיד שכולו חיפושי עבודה מתמידים, וחיים בין מחסומים. הוא שאל: ”האם יודעים עלינו בעולם - על הסבל שלנו - מי קורא את מה שאתן כותבות?” הוא אמר: ”הנה נתארסתי- (בירכנו אותו) - מה מחכה לילד שלי - מה אני אגיד לו על מה שהוא רואה מסביב? על המחסומים? אשתי לעתיד רוצה ללמוד להיות מורה, אבל לא תהיה לה עבודה, כמו לכל הצעירים כאן שלמדו ארבע שנים ויושבים בבית. כבר מוטב ללכת ישר לעבוד במשתלות”.
בתשע סוגרים את המחסום. נסענו ברבע לתשע.