ברטעה-ריחן, טורה-שקד, יעבד-דותן
שגרת כיבוש. הכל בסדר. התרגלנו? ממש לא. מוזר לנו שאחרים, גם פלסטינים (אולי לכאורה) וגם חיילים רואים את המציאות הזאת כנורמלית.
טורה (שקד) 06.55
החיילים עולים לאטם במעלה הכביש. פותחים את המחסום ומתפעלים אותי ביעילות. מכונית ראשונה מגיחה כעבור כשבע דקות, גם מכוניתו של מנהל ביה"ס נכנסת לאחר כמה דקות. יציאתם של הולכי הרגל הרבה יותר איטית. המחשב תמיד מעכב. סביבת המחסום כבר שוב מלוכלכת. ילדי ביה"ס מגיעים ברגל מדהר-אל-מאלכ ופועלים חוברים לתוך "מוניות" ברכבים פרטיים.
יעבד (דותן) 07.50
שלא כרגיל, המחסום בשעה זאת כבר מאוייש. כרגיל, סביבת המחסום ממש מטונפת. למי המקום שייך? מי צריך לדאוג לנקיון? - מועצת הכפר יעבד, שאותו המחסום חוסם? המועצה האזורית שהתנחלות דותן שעל ראש ההר, שאותה ואת הדרך אליה המחסום הזה מאבטח? התנועה זורמת בלא עיכובים. יש מכוניות שניירות נהגיהן נסקרים, ויש שעוברות כמעט מבלי לעצור. מחוות כף יד של חייל מעבירה את הרכבים לכיוון ג'נין.
יעבד (ריחן) 08.15
כ-16 משאיות טעונות ממתינות בכל מקום אפשרי, בחניון החדש הקטנטן שהותקן עבורן, לצד הכביש וגם בכניסה לחניון הגדול, שכל מהומת השיפוץ שלו נסתיימה בזיפות שני קטעים, בסילוק פינת התפילה מהסככה וכן גם סילוק הדוכן הקטן שפירנס את ה', שגם מנקה את המחסום, ומפרנס משפחה שלמה שאביה חלה ואינו עובד. "בית-הקפה" של תושב חרמש פעיל.
צפוף מאד. קשה להיכנס ויותר קשה לצאת.
עלינו לחלקו העליון של המחסום, בצד קו התפר. המוניות ממתינות, הפועלים עולים במעלה השרוול, "הכל טוב" ועולם כמנהגו נוהג.