חווארה

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
30/04/2005
|

חווארה, שבת 30.4.2005, בוקר. משקיפות: תמי ג', חווה ה', איה ק' (מדווחת) בצד דרום של המחסום, שם היו מונעים עד לא מזמן את הכניסה לשכם, עכשיו שומם, אנדרטת נקודת הבידוק/המניעה (תלוי מי מספר) ריקה, דוכנים עם שקי חול, סככות, שורות של קירות בטון נמוכים, שירותים מצחינים, אין מענים, אין מעונים, כמו בפומפיי אחרי הלבה שכיסתה את העיר והשאירה את חללי האין המעידים על היש, כך בקיעי האין האלה לא משכיחים דבר רק מדגישים אותו, את לשדו, את סתמיותו. בתוך שיירי המקום כבר תנועת החיים נדחקת החוצה, פרחים למכירה, עוד אנשים המבקשים תחת תנאי הכיבוש למצוא פת לחם, כפשוטו.אז היום לא בודקים את מי שנכנס לשכם. אין מה לדאוג, מחר יבדקו, או לא, ואם לא צריך פתאום, מדוע היה צריך קודם? מדוע אלפי אנשים לא היו רשאים לחזור לביתם, לבקר קרוביהם, לעבוד. אני זוכרת אישה שרצתה להביא תמרים לאחותה שלא ראתה אותה שנתיים ואת החיילים מניסים אותה משם. היום הייתה עוברת. האם זה רק כי זו הרי התעללות לשם התעללות ומכאן אי הקונסיסטנטיות בטיעוני הכיבוש עצמו, או כמו שרוני המרמן קראה במשרדו של אילן פז ראש המנהל האזחי על לוח המודעות ליד ואהבת לרעך כמוך, ושאר פנינים והוראות: 'להשאיר את הפלסטינים במצב של אי ודאות'.אז הלכנו למה שהיה הצד הצפוני, היום מחסום חווארה, חיילים וחיילות, פקידי כיבוש קטנים, ברגים במכונת הדיכוי, כל המקיימים את מלאכתם, משרתים את מולדתם, ילדים טובים ירושליים, קרנפים. ביום שבת, אולי דווקא בעדר רשע פרטי חגיגי וממאיר, הם כולם דמו זה לזה במיוחד.מכונת הרנטגן עובדת 'בחריצות'.להזכיר, אחרי שעברו המחכים את שורות הקרוסלות הראשונה, דהיינו עמדו צפופים, דבוקים לסורגי הקרוסלה הנפתחת ונסגרת על פי גחמות, רומסים אחד את השני בהכרח, וכשהיא נפתחת איש לא יודע איזה היא זו הנפתחת, ויתכן ושוב תיסגר לפני שמישהו הספיק לעבור. אז אחרי השלב הזה שיארך לעיתים חצי שעה, יותר, פחות, אי אפשר לדעת, כל אחד גורלו שונה, תלוי בכמה צחקוקים צחקו החיילים בינם לבינם ובזמן הזה חדלו 'ממלאכתם', כמה סנדוויצ'ים אכל מי שיצא להפסקת צהריים, וכשחזר האם הוא שבע ונינוח או רעב ואכזר, כמה מילאו המוכים עבור החיילים (חיילי הכיבוש והחינוך) את מה שנקרא להיות מחונכים: דהיינו היו שקטים, כנועים, מסודרים, פאסיביים מקבלים בהכנעה את גורלם הלא צודק מפקידי הרשע.אחרי שורת הקרוסלה הראשונה יש השלב של הגלאים. המפקד מסביר שהמכונה מגיבה לצפיפות הברזל. שוב ושוב הכל מצפצף ובכל זאת כולם עוברים. הצצנו לצד שעומד מול החיילים. הבהוב האורות לא משתנה. שלוש נקודות אדומות מהבהבות כל הזמן, לא חשוב מי עובר. דהיינו אין בכוח המכונה הזו לגלות כלום. ממילא. אז למה להכריח אנשים לבזבז את זמנם שהוא במשורה ממילא, גזול ומאויין ורמוס, לעמוד עוד זמן כזה או אחר תחת גרדום שאינו בודק דבר? ואז אחרי הגלאים שוב קרוסלותinfo-icon, ודרך 'השטח הסטרילי' לעבר החיילים, חלקם שלופי רובים וחלקם לא, מהשלופים יש מי שידו על ההדק ויש שלא. 'תעיף את כולם לקו הצהוב' צועק קרנף א'. 'אמרתי לך לא לעבור' צועק בעברית למי שלא מבין אותו קרנף ב'. אחורה. קדימה. יאלה יאלה. ארג'ה. וואחד וואחד. ציחקוק קטן ופעוט בין קרנפון כחול עיניים לקרנפונית ששערה מתבדר, תעוף מכאן, תלך מכאן, לא, כן... 'יאלה לכי' זועף קרנף ד' יצור ארוך וזוויתי בעודו ממולל שרשרת עם חרוזי פלסטיק כחולים כשרובהו שלוף כל הזמן וידו על ההדק. קולות חריקות הקרוסלות הננעלות חורשות בעור.לחיילים רשימה עם שמות, ונראה שהם משווים את מספרי התעודות עם הרשימה. משהו הם מבקשים 'לצוד'. וכל השאר על פי הדמיון... כניראה....ואחרי כל זה, מחכה להם מכונת הרנטגן הממונעת. מצידה האחד עומד חייל, ומתופף עם ידו על המשטח, כמו היה קורא לכבשים, רובהו מונח ברישול, מבטו מפוזר. אנשים מניחים את המזוודות והתיקים והשקיות על המשטח הנע, ומייד רצים מסביב למכונית לצד השני. בצד השני מזדקרת החוצה לשון קצרה שעליה המשטח הנע, התיקים נעים דרך בטן המכונית, החוצה, עד לקצה הלשון ונופלים בהכרח מגובה מטר אל האדמה, פיתות מתפזרות, בגדים זולגים בתוך האבק, מי שרץ מספיק מהר, צעירים בדרך כלל, ייתכן שיספיקו לתפוס את תיקיהם לפני שיפלו על הקרקע המאובקת, גם הם לא יספיקו תמיד כי אם יש להם כמה חבילות סביר שלא יצליחו לאסוף הכל לפני שהלשון 'תירק' את התיקים החוצה ולאדמה. וכך נראים אנשים רצים, מי מהר, מי לאט, ובצד השני תיקים נופלים על הארץ, או לא, וכך לאיזה זמן לא מוגדר, החייל מתופף תפיפותיו, אנשים אחרי שנבדקו, שוב שמים תיקים לבדיקה ואו מצליחים או לא לתפוס אותם לפני שיתגוללו באבק חווארה. ואז מכונת הרנטגן הלכה.למה הלכה? אם באה לשרת דבר מה אלא התעללות לשמה מדוע הלכה. הלכה כי לא באה לשרת אלא את זה, התעללות לשמה. בהתחלה היה גם מה שמכנים תור הומנטארי. דהיינו זקנים ונשים עם ילדים הלכו בתור נפרד. אבל מרגע מסויים חיילים עזבו את המקום בו היו בודקים את מי שעומדים בתור הזה. למה? ככה.אנשים מצטופפים, בשורה, מחכים. לא מעזים ללכת. חיילים (שאין להם בעיות ראייה) מפוזרים במקום, לא רואים. לא רואים בני אדם. מצוקותיהם של האנשים מולם, ממשותם, קיומם האנושי, הניבדל, זה שיש להם פנים ושם פרטי, לא קיימים מולם, כי אילו היו, איך יכולים היו לענות לעמוד שם ולענות אותם כשיטה? ואילו הפלסטינים שבתור, לא מעזים לחצות את הקו נטול החיילים. מחכים. ממשיכים לעמוד. וכך עבר זמן.אישה אחת מאוד מבוגרת עם שק כבד על הראש ועוד שתי שקיות עצומות שבתוכן קופסאות נעליים לאין ספור בשתי ידיה, החלה הולכת לבדה במעבר המכוניות. בלב אנו חושבות, אלוהים, היא הולכת איפה שאסור, לא בבידוק, רק שלא יעשו לה כלום, הנשימה עוצרת, היא לא מבקשת רשות... אלוהים.... והיא ממשיכה... מבטה קדימה, עוברת ליד חיילים שלא עוצרים אותה, לא מביטים בה, לא רואים אותה, חרף זה שהיא במרחק סנטימטרים, הולכת איפה שלא הולכים, חוצה את המחסום. מי שלא רואה את הכיבוש, הכיבוש לא רואה אותו. זו שהחיילים לה שקופים, שקופה. קבוצה גדולה של נשים וילדים בכל מיני גילים הולכים אף הם בדרך הזו. לא זקופים. מבטם שואל, מותר? זה בסדר? לא, זה לא בסדר, מה פתאום, חס וחלילה, 'צבא ההגנה לישראל', בליל קרנפים עם רוביהם וקסדותיהם ושכפציהם המגוחכים קיפצו תוך צרחות, כדי להבריח אותם.כי מה פתאום שיעברו להם ילדים ונשים ככה, לא 'לפי החוק', לא כי החייל אמר, ואז מה אם זו אדמתם וביתם וזכותם האנושית, אז מה.והם חזרו, מבוהלים, נסים. ילדים ונשים ותינוקות. ואז נעמדו בתור הרישמי. ועברו.'לפי החוק'.בחור אחד מעוכב במכלאה. שקית הניילון שאחז נבדקת בקפידה על ידי החיילת. בתוכה עטים מפלסטיק, מחברות עם סלילים, ספרי לימוד למתמטיקה, קוראן, מחברת ועליה מודבק משהו גזור ממגזין, החיילת מסתכלת בתשומת לב קפדנית, על מה שאיננה יודעת לקרוא, בודקת בכלים שאין לה, בזכות שאין לה, אם בשקית הניילון שלו אין חומר הסתה. ועבר זמן לא ארוך ולא קצר, שאחריו קיבל את 'רשותו' לעבור.אישה צעירה ואיתה ילד בן שלוש עשרה וילדה בת אולי ארבע, אחרי שעברו את הקרוסלות, הגלאים, הרובים השלופים, היו הולכים לאיטם על השביל, מתרחקים. המפקד ועוד חייל בריצת אמוק עם רובים שלופים רצים אחריהם, אולי אמרו משהו, לא שמענו, והם עצרו. המפקד סימן לילד לפתוח את התיקים. הילד, מפוחד, התכופף ופתח אותם, מוציא את הבגדים הארוזים, ואת המגבות, ואת השמכות מהתיקים ומניח אותם על השביל. לאט, לא מביט לצדדים, ממשיך ומוציא עוד ועוד את חפציהם ומניח על השביל, גבו קפוא. אנשים עוברים ליד הפרטיות הפעורה שלהם השפוכה על האדמה, רובם מבלי להביט, החיילים מלמעלה ורוביהם שלופים. עוד לפני שגמר הילד להוציא את הכל, מבלי שאמרו דבר למשפחה, הסתובבו והלכו. עוד רגע איש מהם לא עשה דבר. חפציהם שפוכים מסביב, מחכים. ואז האישה כרעה על הארץ, ולאט החלה אוספת הכל ומכניסה את הדברים בחזרה לתוך התיק.