קלנדיה, א-רם, יום רביעי, 27.4.2005, בוקרנוכחות: ענת ט., מאיה ב. (מדווחת) 6:30. אנו פונות מכביש 443 לקלנדיה, ורואות מחסום וקרוב למאה מכוניות שנעות באטיות, ושני חיילים בודקים אותן. אנחנו ניגשות לשם בדיוק כשמגיע המפקד, בני, ואנחנו שואלות אותו אם אפשר לזרז את הבדיקה, והוא מבטיח לנסות. הוא מוסיף שבלילה הקודם, ב-12:30, נתפס חשוד אחרי מרדף שארך שעות, ושהיו הרבה התרעות באזור ירושלים. אנחנו מגיעות לקלנדיה. המקום נקי יותר מבעבר. שוחחתי עם מנכ"ל העירייה, איתן מאיר, וביקשתי ממנו לשפר את סידורי הניקיון באזור המחסום, שהזוהמה בו רבה וזו בושה לעיר, והוא לקח על עצמו לדאוג לכך. דיברתי גם עם האחראי על מחלקת התברואה, בנציון, וגם הוא הבטיח לטפל בעניין. לדעתי, חל שיפור מסוים. עבודות הבנייה של המחסום החדש נמשכות במלוא התנופה. התורים במחסום קצרים. ילדים רבים עוברים בדרכם לערערה – יש כחמישה אוטובוסים של ילדים (אולי יש קצת נורמליזציה?). החיילים אדיבים. אנחנו פוגשות את בנצי מהמת"ק, שפנינו אליו בטלפון לא פעם, והוא תמיד ניסה לעזור.אנחנו ממשיכות לא-רם. תמיד בעייתי! השעה כבר שמונה. יש כמה מעוכבים, שחטאם היחיד הוא שהם ניסו למצוא עבודה בעיר ואין להם האישור הדרוש. אחת מהם היא אשה צעירה, ה., עם אמה החורגת, שאין לה תעודת זהות או כל מסמך מזהה אחר. האשה חולת סרטן, והיא בדרכה לבית החולים אוגוסטה-ויקטוריה, להקרנות. חייל מג"ב לקח את האישורים שיש לה מבית החולים, וחיכינו שהוא יחזור. מפקד המחסום מגיע. הוא מנסה למצוא אותה במחשב, אך היא לא רשומה בשום מקום. אין היא רשאית ללכת לבית החולים. התקשרנו לכל המספרים שעלו בדעתנו, האגודה לזכויות האזרח, הצלב האדום, המרכז ההומניטרי, בצלם, ללא הועיל. איש לא יכול לעבור ללא מסמכים מזהים, יהיו הנסיבות אשר יהיו. הרגשנו רע. במשך שעה וחצי ניסנו לשווא לעזור לה, ולבסוף יעצנו לה לנסוע למת"ק בית אל, שנעשים בו כרגע שיפוצים והוא מתפקד בקושי.