בית לחם וסביבתה, יום ב' 05.06.05 , בוקר משקיפות: סילביה פ., עפרה ב., חנה א. (מדווחת) אורחות: שתי נשים מארה"ב 06:45בית לחם. שקט. התור להולכי רגל קצר מן הרגיל. מפקד המחסום, זוהר (אזהר?) מנומס אך מקפיד שנפנה את האזור הסטרילי. יש שני מעוכבים מאחורי בלוקים של בטון ואין לנו אפשרות להגיע אליהם. 07:10 אל חאדר: הרבה אנשים, מוניות וכו'. שני נערים, אחים בני 9 ו-11, מלווים אותנו, מבקשים כסף. הם בחופש הקיץ החל מסוף חודש מאי ועד ספטמבר. בודאי החופש לא לטובתם ולא לטובת אף אחד אחר. אנחנו שוהים באל חאדר יותרממה שתכננו ומגיעים למת"ק עציון ב-9:000 . 9:00 עציון: די הרבה אנשים ממתינים. אשנב המשטרה פתוח להפתעתנו (יום א'!). קבוצה של נוצרים גרמנים מהכנסיה בתחנה השישית בוויה דולורוזה, ניגשת אלינו, גבר בשנות העמידה ושתי נזירות: הם רוצים לבצע עבודות שיחזור בכנסייתם וזקוקים לאדם מסוים מבית סחור אשר מומחה לעניין. אין לו תסריך והם לא יכולים להשיג לו כזה. מה עושים? סילביה מסבירה להם לאן ללכת ללשכת העבודה בתחנה המרכזית) ומה להגיד בטופס הבקשה. הם לא מרוצים מהמצב באופן מופגן. זוג מבית לחם, דובר אנגלית רהוטה, ממתין לכרטיס מגנטי. הם תעשיינים בעלי תעשייה המייצרים מזכרות מעץ זית כבר 55 שנה). הם מתלוננים על הרגשת ה"כלוב" שיש להם, על בתם הלומדת בביר זית ולא מגיעה כמעט הביתה בגלל המחסומים. זה עתה חזרו מטיול בספרד ושם טעמו את הטעם המתוק של החופש. עכשיו קשה להם להתרגל לשגרה. לשאלתי מה עושה הבת הצעירה בחופש הגדול, ענתה האם: בריכה, מועדון וכו'. גם זה סיפור של כיבוש. ניגש אלינו האיש, עבדול פתאח מחמוד נג'ג'ה, שפגשנו בשבוע שעבר. הוא נשוי לאישה ירושלמית. עדיין לא קבל את האישור מהמשטרה.