א-ראם וקלנדיה - יום ג', 21.6.2005 אחה"צמשקיפות: איה ק. איריס ב. (מדווחת) אר-ראם 16:30. בזמן הגעתנו לא נערכו בדיקות של רכבים צפונה. ארבעה מעוכבים בשטח הקטן שמצפון למחסום – שטח שאין לנו אליו כל גישה. כך פתרו במג"ב את בעיית התערבותן של נשות מחסוםווטש בעבודת הקודש שלהם. החרמת תעודות משב"חים, עיכובם לשעות ארוכות (כן, מקסימום שלוש אבל עכשיו מי בודק שזה אכן כך) והחתמתם על טופס בשפה שאינה שפתם. אנו מגיעות לקלנדיה בשעה 16:45. משעה זו ועד שעת עזיבתנו נשמע עוד ועוד עדויות על המתרחש בכיכר קלנדיה ובשביל המוביל אל המחסום עכשיו בכל שעות היממה. לא רק נשמע. גם נראה. פה ראש פתוח עם מספר תפרים, ידיים נפוחות כי היו אזוקות, חתך בפנים, חבורות בחלקי גוף שונים. ונראה גם גברים עם דמעות בעיניים. כי אין מה לעשות כנגד האלימות הזו. אבל גם כי אין דרך אחרת לפרנס את המשפחה. כי המצב בלתי נסבל וכמוהו גם חוסר האונים של כולם. כן. זהו עוד דיווח אודות התעללותם הבלתי נסבלת של החיילים בא', ח', מ', י' ובאבא של א', ובבן דוד של ר', ועוד ועוד ועוד. פעמיים כבר פשטו היום החיילים על דוכניהם של הרוכלים עד שהגענו. אלה שלא הספיקו להמלט עם סחורתם זכו לנחת זרועם ו/או קתות רוביהם של החיילים. מעט מאד רוכלים כבר נשארו בכיכר. אלה שפשוט אין להם ברירה. מ', מוכר בוטנים, מספר לנו כי החיילים היכו את חברו ולקחו אותו לשם – למחסום. אנו נגשות למחסום ופוגשות את ברק מהמת"ק. ברק אומר שהוא בדיוק בדרכו אל הצריף כי הוא יודע שיש שם רוכל שנלקח לחקירה. ברק חוזר ומעדכן. החיילים נגשו את הרוכל, ביקשו ממנו שיפנה את הדוכן. הוא "התחיל לעשות בעיות" ואז עצרו אותו. במהלך השעה הבאה יתברר לנו כי הבחור התעלף. "איבד נוזלים" אומר ברק. וחיילנו רחמנים בני רחמנים מייד שמו לו אינפוזיה וגם הזמינו עבורו אמבולנס (סהר אדום). זה היה נשמע לנו מוזר. כי הרי החבר סיפר שהיכו אותו. חזרנו אליו. אל החבר. ושאלנו אותו איפה היכו את חברו. בראש שלו, עונים הוא וחבריו. ככה חזק. עם הרובה. אני מתקשרת למוקד ההומניטארי – עוד אחד ממערך שלם של עלי התאנה שהגה הצבא. עונה סמיון. אני מדווחת לו. דיווח ראשוני. הוא שואל אותי אם נמצא באזור קצין מת"ק. אני מאשרת. אומרת כי הוא זה שנתן את הפרטים אחרת לא הייתי יודעת כלום אודות העצור. סמיון מרגיע אותי. הוא שם בחדר אבל זה כאילו שהיה עצור בסככה. לא. אני אומרת. הוא שם כי שם לא רואים אותו. כי שם, אני כבר יודעת משבועות קודמים, עושים מעשים שלא עושים אותם בפרהסיה. ממש לא כך הדבר אומר סמיון. אבל באמת, אם היכו אותו זה מעשה חמור מאד. כבר מכים כך מספר חודשים אני "מעדכנת". ובשבועות האחרונים המצב החמיר עוד יותר. אין יום שעובר בלי שיכו. סמיון לא מאמין שהיכו: "זה הצבא הכי הומנטארי בעולם, את לא מסכימה איתי?". לא אני לא מסכימה איתו אבל גם מבינה שהוא לא הכתובת. לא שלא ידעתי את זה קודם. בכל אופן, סמיון גם מסביר לי באריכות כי הרי הם יודעים שאסור להם לעמוד בשטח שמסביב למחסום (שהוא מה? שטחה של מדינת פלסטין?) והחיילים מבקשים שיעזבו ומזהירים וממש כשאין ברירה הם מפנים. אבל לא מכים. מה פתאום.. אני נפרדת לשלום מסמיון. גם ברק מרגיע אותנו לאורך כל אותו זמן: אם הוא שם, יתנו לו מים, הוא בטוח (מהמילה בטחון) בפנים. כשמגיע האמבולנס איה מזהה את העצור כי' אותו צילמו תמי והיא לפני מספר ימים, מספר מול המצלמה, דמעות בעיניו, כיצד החיילים מתעללים מדי יום. ואיה מספרת לי כיצד זרק החייל את החולצות אותן מוכר י' ארצה, ובטש בהן בנעליו. י' נראה צולע לכיוון האמבולנס. ברור כי הוכה. אנו פוגשות אותו בכיכר לאחר ארבעים דקות בערך ורק בדרכנו הביתה אנו עושות חשבון שמן הסתם אל בית החולים הוא לא הגיע. י' מוכה. פיזית ונפשית. שוב דמעות בעיניו. היה שם כלב בחדר, הוא מספר, והחייל אמר לו, אתה והכלב אותו דבר. וכן. הוא אומר. הרביצו קצת כשעצרו ובחדר הרביצו יותר ואז התעלף. ותוך כדי סיפור הוא משפשף את מפרקי כפות ידיו שהאזיקים בהם נאזק צרבו בהם סימנים אדומים. וכך הוא עומד שם בכיכר קלנדיה, י', הבכור במשפחה בת 10 ילדים, מפרנסם ממכירת חולצות נשים - נפשו וגופו צרובים על לא עוול בכפו. וגם תעודת הזהות שלו לא ניצלה מהתעללותם של החיילים. הם גזרו את הפלסטיק, הפרידו את הניירות והחרימו את התמונה שלו. וכך היא נראית.. ראו בצרופה.וגם א' מגיע. מתחת לכובעו ציצית של תחבושת לבנה. והוא מספר לי כי היום חפף בזהירות שוב את שערו. התחבושת גדולה – שבעה תפרים תפרו בראשו. והוא מרים את מכנסו ומגלה פצעים עמוקים ברגל שמאל. הוא בן 23 ו"יש לי תינוק קטן", הוא אומר בגאווה, לרגע מבליח לו חיוך של אושר על פניו. גבר צעיר ועדין שפעם לפני דורות רבים עבד בישראל. הרוויח אז מספיק כסף כדי לעזור לאבא בפרנסה. וגם הספיק כבר להיות שלושה חודשים במוסקוביה כי נתפס עובד בישראל. אמרו לי שאי אפשר לעבוד בישראל. וגם כאן לא נותנים לעבוד. מה לעשות? ומגיע גם ר' שהחרימו לו את המונית היום בבוקר. וגם א' שיש לו מחר משפט בירושלים על כך שהסיע פלסטינים במונית שלו – בעל תעודת זהות כחולה, שחושב שפשוט יחזיר אותה ואז לא יצטרך לשלם מיסים למדינה שלא מאפשרת לו להתפרנס. ועוד ועוד. הסיפורים רבים, עצובים, מייאשים. ואנו עומדות לנו שם איה ואני ואין שום נחמה מלבד הנחמה שבהקשבה והאמפטיה. וגם היה עוד מעשה שמבחינתי לפחות סימל הרבה יותר ממה שהוא באמת. כשעברנו בשביל אל המחסום ראינו את אחד מהשומרים של חברת האבטחה עובר ליד נער שמכר בוטנים בעגלה קטנטונת. הבוטנים, חלקם ארוזים בשקיות נייר קטנות וחלקם עדיין מפוזרים בערימה, נמכרים ב- 1 שקל לשקית. ועובר לו השומר ועוצר ופשוט לוקח לו ככה חופן קטן של בוטנים וממשיך הלאה... באיזושהי מובנות מאליה. כאילו הבוטנים הם בעצם רכושו שלו הוא. ונדמה ואין גבול למה שכבר אפשר לקחת מהפלסטינים. אדמתם, רכושם, כבודם, פרנסתם וגם... את הבוטנים שלהם. ואניח לכן כאן, כל אחת ומחשבותיה..