ווטש אאוט

עוברת בדיקות גופניות משפילות ײ סטודנט מעוכב בדרך לבחינה כי לא הגיע ביום המעבר לסטודנטים ײ חולה מיובש בשמש בהמתנה לאישור ײ סדירניק דורש לא לדבר ײ יום שגרתי במחסום ג'אברה, במחסום בית פוריק, במחסום חווארה. וכל פסיק מתועד על ידי פעילות "מחסום ווטש", שמחלקות ביניהן משמרות נוכחות כדי למנוע את ההשפלות. נשים נגד שתיקה

כמה ימים לפני ההכרזה של אריק שרון על ה"יציאה לדרך של התנתקות היסטורית", פחות מחצי שעה מכפר סבא, בהמשך לרצף נופים יפהפיים של השומרון, משתרכים טור אינסופי של משאיות מצד אחד וטור אינסופי של בני אדם מצד שני. גברים, נשים וילדים, שרוצים לחזור לבית בשכם או לצאת ממנו לעבודה, לקבל תרופה בבית חולים או להיבחן בלימודים. בשמש, בגשם, בקור, כולם נאלצים לעמוד שעות במחסומים של צה"ל, נעים בין עצב לתקווה, מבקשים רק לקיים שגרת חיים מינימלית. אולי היום יצליחו סוף סוף לעבור במחסום. הם מתקרבים אליו בחשש, מנסים לחייך, רק לא להרגיז את החיילים, חיוך לא גדול מדי, כי כזה עלול להיתפש כחוצפני, תרים אחר התמהיל הנכון שירצה את מי שהטרוויאליות היומיומית תלויה בחסדיהם.

שום דבר חדש אין בתיאור הנ"ל. ככה נראית שגרת חייהם של הפלסטינים מהצד האחד ושל חיילי צה"ל מהצד השני. פחות שגרתית היא הנוכחות של נשות "מחסום ווטש", אירגון שפעילותיו החלו להתייצב לאחרונה במחסומים כדי לנסות לצמצם, שלא לומר למנוע, את מסכת ההשפלות שעוברים שם הפלסטינים.

יום שלישי שעבר במחסום ג'אברה, לא רחוק מטול כרם וטייבה, קבוצת פלסטינים שיושבת בצד מזהה מיד את הנשים מ"מחסום ווטש". הנשים האלה מתקשות להשלים עם המציאות בה גורלם של תושבי השטחים מופקד בידי חיילי צה"ל ומתעקשות לשמור שאף אחד כאן לא יתנכל לשווא. הן מתעדות כל פסיק, כל מילה, כל שביב של התרחשות במחסום, כל מה שעשוי להתפרש כהפרה של זכויות אדם. האירגון שלהן קיים שלוש שנים ושייך לקואליציית הנשים לשלום, אירגון גג של תשעה אירגונים למען זכויות אדם, שהמכנה המשותף להם הוא התנגדות לכיבוש. מבחינתן, המחסומים מהווים את התגלמות הכיבוש.

הפלסטינים מנופפים בידיהם ובאים לקראתן. לכל אחד מהם יש סיפור לשטוח בפניהן. "באתי משכם לבקר את המשפחה בג'אברה ועכשיו לא נותנים לי לחזור", מספר אחד. "אני אדם מאוד חולה. אם יקרה לי משהו החיילים כאן במחסום יהיו אחראים למותי. למה מענישים אותי?" . "במקום ללכת לראות את הילדים שלי מענישים אותי לשבת פה בשמש", מתלונן שני, שרצה לחזור לביתו בשכם אך תוקף אישורו פג יום קודם. "מה עשיתי? מה, מאתמול עד היום הפכתי להיות מחבל? עדיף שלא היו נותנים לי לעבור מלכתחילה". "שאלתי את אחד הקצינים מה קורה, כמה זמן עוד נחכה כאן, והוא אמר לי לסתום את הפה", מעיד שלישי. אחד החיילים במחסום מתנדב לספק הסבר לשאלת העיכובים. "מעכבים אותם כמה שעות כדי שבפעם הבאה הם יחשבו פעמיים אם להיכנס בדרך לא חוקית או לא". הטיעון הזה לא משכנע כמובן את נשות המחסום. חצי שעה אחרי, שחררו החיילים את כולם.

חסימות נעות

"בחרנו להתמקד במחסומים בגלל המדיניות של הגבלת התנועה הכרוכה במחסומים וההשלכות שלה על חיי הפלסטינים", מסבירה עדי דגן, המשמשת כדוברת אירגון "מחסום ווטש". "הזכות לתנועה פירושה גם הזכות לעבודה, לחיי משפחה, לקבלת טיפול רפואי, זכויות אלמנטריות שמעוגנות באמנת ז'נבה שישראל חתומה עליה ושמשתבשות בגלל המחסומים. על פי נתונים של האו"ם, כיום יש כ~740 סוגים של חסימות כמו סוללות עפר, בלוקים של בטון, תעלות, מחסומים. כמעט כל כפר בשטחים חסום".

מדי יום משקיפות במחסומי הצבא ברחבי השטחים נשות האירגון, כשלוש נשים בכל אחת משתי משמרות. יש בהן הקבוצה הירושלמית, הקבוצה התל אביבית, הענף הדרומי וזה הצפוני. בסך הכל מונה האירגון כ~350 נשים. את כל הרישומים והתיעודים במחסומים הן מעבירות לאירגוני זכויות אדם שונים, לצבא ולציבור, בין היתר בפרסום דוח חודשי באתר באינטרנט. "אנחנו מנסות להביא את הנעשה לידיעת הציבור, לפחות שאנשים לא יוכלו להסתתר יותר מאחורי התירוץ 'לא ידעתי'", מסבירה רחל בר אור.

המילה שחוזרת על עצמה יותר מכל בפיהן היא בושה. זו התחושה שלהן כלפי הנעשה במחסומים על ידי צה"ל, והיא גם זו שדירבנה אותן לפעול. למשל, במחסום ג'אברה, במחסום בית איבא, במחסום חווארה, במחסום בית פוריק. תפקידן להיות גורם ממתן, הן אומרות, אם כי לפעמים הן מפעילות לחץ על החיילים כדי לפתור מקרים הומניטריים שונים.

בימים קייציים מגישות פעילות האירגון מים קרים לתקועי המעברים. הפעם שירות בתי הסוהר הביא למחסום אישה קטנה כבת 30, כבולה באזיקים בידיה וברגליה. רק לפני שירדה מהרכב היא הותרה מכבליה. מתברר שלפני כחודשיים נלקחה מביתה בשכם, היתה במעצר מינהלי ואז שוחררה. השוטרים הנחו אותה מאיפה לקחת מונית לשכם ועזבו אותה בשטח. היא נראתה מפוחדת. אבודה. אפילו כסף למונית אין לה. אחת הפעילות נתנה לה 50 שקל, לפחות שיהיה לה איך לחזור. "אני לא יכולה לעמוד בזה", הסבירה. הפלסטינית אסירת תודה, שיחררה חיוך רחב.

"יש בינינו שרואות בצה"ל צבא כיבוש ובחיילים את אלה שעושים מה שצבא הכיבוש אומר להם, ולכן הן חושבות שהיחס אליהם צריך להיות בהתאם", מסבירה מקי שפירא, פעילה כבת 60, את הבדלי הניואנסים שביניהן. "מצד שני, יש כאלה שמבינות שהחיילים שם כי יש צבא חובה, ושגם הם נמצאים במצב בלתי אפשרי. אני רואה בחיילים ילדים שלנו שעושים את מדיניות הממשלה. הם לבושים בשכפ"ץ וכובע פלדה בחום הזה כי הם מפחדים".

"אף אדם שתשימי בסיטואציה כזו לא יוכל להתנהג בצורה אנושית", מוסיפה דגן בנימה סלחנית. "הסיטואציה עצמה היא בלתי אפשרית. לכן החייל מתוסכל ומוציא את התסכול על האנשים שעומדים מולו. הביקורת שלנו היא כלפי מדיניות הצבא ולא כלפי החייל הספציפי. המחסום הוא הזדוני והבעייתי, לא החיילים. יש כאלה שבאמת הופכים להיות שיכורים מהכוח שבידיהם ויש כאלה שהם בסך הכל מסכנים מהמצב. לכן המטרה היא לשנות את המדיניות באמצעות דיון בציבור הישראלי".

"מבחינת החיילים, אם כי לא כולם, הפלסטינים הם לא בני אדם", אומרת מנגד רחל בר אור. "מגדלים פה דור של אנשים שרואים באנשים מסוימים בני אדם, ובאחרים לא. ההומניזם והיכולת לראות את כולם כבני אדם הלכו לאיבוד. המילה ביטחון שטפה את המוח לכולם, והיא אף פעם לא עומדת לבחינה. ראיתי את התהליך שהחיילים עוברים כאן. בהתחלה הם היו נחמדים ואחר כך התבהמו. אותם אנשים חוזרים אחר כך הביתה ומרביצים לאישה ולילדים, כי היחסים הם יחסים של כוח".

אצל החיילים במחסומים השונים, המכירים אותן היטב, הדעות חלוקות לגבי מידת תרומתן. יש בהם, קשה להאמין, אפילו כאלה שחושבים שטוב שיש מי שיפקח עין בשטח על המתרחש. אחרים כמובן בועטים ברעיון. "הנוכחות שלהן בשטח רק יותר מלהיטה את הרוחות ומזיקה", אומר סרן סמי בוסקילה, נציג המת"ק (מפקדת תיאום וקישור, ד"ב) במחסום חווארה. "בגלל השקרים שהפלסטינים מספרים להן, החיילים הופכים להיות יותר עצבניים וגם הפלסטינים הופכים להיות יותר קצרי רוח". "הפלסטינים רואים את המדבקות שלהן ומתחילים בבכי שלהם, אז למי להאמין?", תוהה אלי דיין, מילואימניק שנמצא שבועיים במחסום בית איבא. "אף אחד לא לימד אותנו להיות שופטים של בני אדם".

יהודים בלבד

כדי להגיע למחסומים באיזור שכם, אוסף אותנו נאדים, הנהג מטירה, בטרנזיט שלו מכפר סבא. אחרי כברת דרך יפה וכמעט ריקה מאדם מתבלט על ראש גבעה בית בודד וענק. ביתו של סוחר הקרקעות משה זר, שנבנה לפני מספר שנים בעקבות רצח בנו, גלעד זר. מספר קרוואנים ניצבים מאות מטרים ממנו, חולשים על הכפר הערבי אסירה איג'נובייה שנמצא למרגלות הגבעה. זו התנחלות יצהר. הנסיעה בכביש בטוחה, מאחר שמדובר בכבישי "אפרטהייד" כפי שפעילות מחסום ווטש קוראות להם. אלה כבישים המיועדים ליהודים בלבד ולמוניות פלסטיניות עם רישיון. על פי דיווחי פעילות המחסום, אם פלסטיני נתפס כאן ברכב נושא לוחית פרטית, מכוניתו מוחרמת לעתים למספר ימים.

יחד עם נשות המחסומים אנחנו מגיעים למחסום בית איבא. כאן המקומיים לא מתרגשים מבואנו. הם מכירים את הפעילות, את חלקן באופן אישי. החיילים מילואימניקים מפלוגת צנחנים. הם אדיבים, משתדלים לעזור ולשתף פעולה, מגלים אמפתיה. שניים עומדים בתוך בודקה, מתבוננים בתעודות שמציגים להם העוברים ושבים, ומחליטים מי לשבת ומי לחסד. סטודנט מאוניברסיטת נג'אר למשל, רוצה לעבור כי יש לו בחינה למחרת אבל הוא אינו מורשה: היציאה משכם מותרת לסטודנטים בימי רביעי בלבד, ואילו הכניסה לעיר מותרת רק בשבת. גם מחלה או בחינה בימים אחרים לא תושיע כאן.

אישה קשישה עוברת את המחסום כשעל ראשה סל עצום. היא כמעט קורסת תחת הכובד, מתנדנדת יחד איתו אבל ממשיכה קדימה בצעדים קטנים. "אני לא מסוגל לעמוד במחסום", מתקומם המילואימניק אלי דיין. "אני לא יכול להחליט מי יעבור ומי לא. למה מי אני?". דיין די מזועזע מהמציאות הבלתי אפשרית עבור שני הצדדים, כהגדרתו. "אנחנו עושים עבודה שאנשים חושבים שהיא ברורה לכולם אבל היא לא ברורה לאף אחד. גם מהצד שלהם זה בלתי אפשרי. הם אף פעם לא יכולים לדעת אם יתנו להם לעבור או לא. הכל אצלם זמני יותר מזמני. היום יתנו לי לעבור ומחר לא. חיים על זמן שאול. אם כל אחד מאיתנו, בתור אדם, היה שם את עצמו שם, הוא לא היה מחזיק מעמד אפילו יומיים. זה מטורף לגמרי מה שקורה שם. עכשיו בואי נראה את כבודו, מי שנותן את ההוראות, איך הוא מיישם אותן".

כלומר מי שנותן את ההוראות מנותק מהשטח?

"מי שקבע את ההוראות האלה מנותק לגמרי מהשטח. מדובר בהוראות שצריך להתפתל ולהתגמש כדי לבצע אותן. אם היו בודקים אחד אחד כמו שצריך היה תור של שנה".

אחד האחראים לכך שהמחסום עובד טוב יחסית, הוא בועז, מפקד המחסום. "מגיעות לו שתי נשיקות על המצח", מפרגן דיין. "המחסום אמור להיסגר בשעה 18:30, אבל אנשים צריכים לחזור הביתה. אז כשהיינו שם בועז השאיר את המחסום פתוח עד 22:00".

מתברר שיש הבדל גדול בין חיילי המילואים לסדירניקים. כולם מקבלים את אותן הוראות, אבל המילואימניקים נחשבים אנושיים יותר. הם מעגלים פינות במקומות שאפשר, בעוד שבין חיילי הסדיר אפשר למצוא גם כאלה שאפילו מפיקים מעט הנאה פרוורטית מהסיטואציה. "ראיתי לא פעם שאיזה פלסטיני חייך יותר מדי, או פחות מדי, והחייל העמיד אותו בצד, שיתייבש לכמה שעות", אומרת מיה קיסרי, פעילה באירגון. "ילד בן 18 לא יכול להבין מה עובר על אמא שמנסה לעבור עם התינוק שלה לרופא ומעכבים אותה", מסביר דיין את חשיבות הנוכחות המילואימניקית בשטח. "כשהגענו לכאן היו לפנינו סדירניקים וזה היה סיוט. הפלסטינים רוצים שנישאר כאן. אני לא רוצה לחשוב מה יהיה אחרי שנלך".

עופר, 27, מפקד פלוגת המילואים, מסכים שיש בעיה עם הסדירניקים. "מילואימניקים אלה אנשים עם משפחות, וכשרואים אישה עם תינוק הם מבינים מה זה. מצד שני, סדירניק זה חייל שאין לו מרחב חשיבה. הלוואי שהם היו עובדים כמו המילואימניקים. זה בגלל חוסר בגרות, לא בגלל רוע". גם הפלסטינים עושים את ההבחנה. "המילואימניקים ממש בסדר, אבל עם הסדיר זה היה נורא", אומר עמר מוסטפה, נהג מונית מתל שראף. "הם לא נתנו כמעט לאף אחד לעבור. אבל מהצד שלנו רק מי שבן אדם ישר, יבוא למחסום. מי שלא, במילא לא יגיע לכאן".

כשמגיעים למחסום חווארה, בין צומת תפוח לשכם, כולם כבר חיילי סדיר. רק משקיף מילואימניק אחד מטעם המת"ק נוכח כאן. על פי ההנחיות, נציג כמותו מטעם המפקדה צריך להיות נוכח בכל מחסום. כאן החיילים עומדים מאחורי בטונדות, עליהן מונחים שקי חול חומים. הם עומדים עם נשק דרוך, מכוון אל העוברים במחסום, היד על הנצרה. מחלק מהעוברים במחסום הם דורשים להרים את החולצה, לעשות סיבוב, ורק אז להתקרב אל העמדה. בצד עומדים כמה מעוכבים שאין בידם האישור המתאים למעבר. "מה איתם?", שואל מפקד המחסום, בחור צעיר, קטן וצנום שנראה ממש ילד. "אין להם תסריך (אישור בערבית, ד"ב). שיחכו, מה קרה?", עונה אחד החיילים בעמדה.

סרן סמי בוסקילה, נציג המת"ק במחסום חווארה, אומר כי הבעיות במחסומים נוצרות לא בגלל החיילים אלא בעיקר בגלל התשתיות. "הן לא הכי מסודרות", הוא מנמק.

למה הכוונה?

"אין סככות, חסר בהם מים".
בוסקילה אומר שלאחרונה נעשים מאמצים להקל על האוכלוסיה הפלסטינית, למשל על ידי פתיחת צירי מעבר נוספים לחולים, זקנים ונשים והעברה מהירה יותר של אמבולנסים. הוא משתאה על הסבלנות היחסית שמגלים הפלסטינים כלפי המטרד המכביד והמשפיל שנקרא מחסומים. "תשימי ישראלי בתור של 200~300 איש, הוא יתפוצץ. אני לא הייתי יכול לעמוד בזה. המצב של הפלסטינים מאוד לא קל".

מלכוד אישור המעבר

היום עובר ברוגע יחסית, לא נרשמות חריגות בוטות וגם לא מעבר מסיבי של פלסטינים. אולי כי בבוקר נהרגו בשכם שלושה אנשים ורבים נשארו שם, מנסה אחד החיילים לספק הסבר לתנועה הדלילה. במהירות יחסית אנחנו עוברות למחסום הבא, בבית פוריק, כפר שנמצא דרומית~מזרחית לשכם, על כביש 5847 המקשר אותו עם העיר. הכביש נחצה על ידי כביש 557, כביש למתנחלים בלבד המחבר בין ההתנחלויות אלון מורה לאיתמר. מחסום בית פוריק לכיוון שכם מונע מתושבי בית פוריק מעבר לעיר הנפה שלהם, ואילו כביש המתנחלים מונע מהם מעבר מערבה או מזרחה.

בני 16~35 אינם רשאים לעבור במחסום, אבל בבית פוריק יש רק בית ספר יסודי. האיסור יוצר בעיה חמורה לתיכוניסטים הלומדים בשכם, ויום יום הם חייבים להתגנב סביב המחסום כדי להגיע ללימודים. כמה חיילי סדיר ונציג דרוזי מהמת"ק עומדים כאן משועממים. כשאני מנסה לשוחח עם אחד החיילים הוא מיד תוקף: "בעד מי את, בעדנו או בעדם?". "אם את רוצה, אני מוכן לדבר", מתנדב חייל אחר לסייע. "אל תדבר, אל תגיד שום דבר", מאיים הראשון. "אתה לא תגיד לי מה לעשות", משיב איש השיחה, והוויכוח ביניהם עולה מדרגה, אם כי ברוח סבירה. "אסור לנו לדבר", מבהיר המיליטנטי את האנטגוניזם שלו. "מה קרה לך? תעזוב אותי", מנפנף אותו הידידותי, וסוף וסוף אפשר להחליף כמה מילים בשקט. "אני מת לעוף מפה", מסגיר הסדירניק שמוכן לדבר, אם כי בעילום שם. "בכלל, צריך לצאת מהשטחים. אני לא רוצה להיות פה, אני חושב שלא צריך לעשות את מה שאנחנו עושים".

כדי לעבור את המחסומים הפנימיים נדרשים הפלסטינים בטווח הגילאים הבעייתי (עד 35) להציג אישור מיוחד שנקרא אישור מעבר בכתר. אישור כזה מושג רק בעזרת כרטיס מגנטי בצד הישראלי, שקבלתו מותנית במילוי בקשה מיוחדת במת"ק הפלסטיני, שנמצא בשכם. אלא שכדי להגיע לשכם נדרש, אוי לאבסורד, אישור מעבר בכתר. אבל המלכוד לא נגמר בזה. גם אם הצליח איכשהו להגיע לשכם ולהשיג את הבקשה, על הפלסטיני להגיע כאמור למת"ק הישראלי כדי לקבל את הכרטיס המגנטי. אלא שזה של שכם נמצא מזרחית למחסום חווארה, כשבדרך אליו מבית פוריק נמצאת ההתנחלות איתמר שהכביש המחבר אליה הוא כאמור למתנחלים בלבד. כך שגם דרך הגישה הזו אל הכרטיס המגנטי חסומה.

דרכים חלופיות מבית פוריק למת"ק אפשריות רק בעקיפת ההתנחלות והכביש דרך ההרים, או בחמיקה צפונה לכיוון שכם, שממנה החזרה דרומה למת"ק הישראלי עוברת במחסום חווארה. אבל גם במחסום חווארה אסור לבני 16~35 לעבור ללא אישור מעבר בכתר, ואת האישור כזכור, ניתן להשיג רק במת"ק הישראלי, שנמצא מעבר למחסום. מלכוד 2004.

הנחמה היחידה של תושבי הכפרים בגילאים האמורים היא שאישור המעבר בכתר מחויב רק בכניסה לשכם ולא ביציאה, אבל גם כך החיילים יכולים לעכב אותם כמיטב הבנתם בדרישה להצגת האישור. לגבי תושבי העיר שכם באותה קבוצת גיל, המצב הפוך: עליהם להציג אישור במחסום רק כאשר הם יוצאים מהעיר. אם נתפסו בדרכם חזרה ללא אישור, החיילים יכולים רק לעכב אותם, אבל גם זה מספיק. כך נמנעת תנועת עשרות אלפי גברים צעירים פלסטינים מהעיר ולתוכה. מאחר שמדובר דווקא בחלק המפרנס של האוכלוסיה באיזור, הרי שהאיסור משפיע על כלל 320 אלף תושבי שכם, ותושבי הכפרים בסביבותיה. ואין לשכוח שלא מדובר כאן במניעת פרנסה בישראל, אלא באיזור שכם בלבד.

רחל בר אור לא רואה כל סיבה להפר כך את הזכות הבסיסית להתפרנס בכבוד. "אין שום קשר לביטחון", היא פוסקת ושוללת את נימוקי מערכת הביטחון המבקשת למגר כל שיתוף פעולה פוטנציאלי עם פיגועים. "העניין הוא שלמחסומים אין קשר לכניסה לישראל. אם המחסום היה נמצא בכניסה לישראל עוד אפשר היה לדון בלגיטימיות שלו. אבל 90 אחוז מהמחסומים נמצאים בתוך שטחים של הפלסטינים, במעבר מכפר אחד שלהם לשני".

ובכל זאת, הילד שנתפס לפני מספר חודשים עם חומר נפץ עליו, נתפס במחסום חווארה.

עדי דגן: "איפה הוא התכוון להתפוצץ? במחסום. לכן לא מדובר כאן על מניעת פיגועים בתוך ישראל. גם לא נראה לי שהמתאבדים יעברו דרך המחסומים. מה גם שהבדיקות הפיזיות במחסומים הן מקריות ולא יסודיות. מה שבודקים זה בעיקר תעודת זהות. המחסומים הם רק אמצעי שליטה על בני אדם על מנת להפעיל עליהם לחץ. במחסומים רק נולדים המתאבדים הבאים. זה רק מגביר את השנאה".

"כשרואים את ההתעללות הכרוכה במחסומים, מבינים את התרומה שיש להם לפיגועי ההתאבדות", מוסיפה נטלי מלצר, צעירה ג'ינג'ית בת 29, גם היא פעילה במחסום ווטש. "כמה השפלה אפשר לשאת עד שהם ירגישו שאין להם כבר מה להפסיד? שתי האופציות שאנחנו משאירים להם זה להגר או להתאבד".

רגל פה רגל שם

אחד המקרים הקשים ביותר, שחושף תופעה רחבה הוא ג'אברה, כפר קטן במרחב התפר, מאחורי טייבה, מספר קילומטרים מטול כרם. כתוצאה מהזזת הגדר, במטרה לכלול את ההתנחלות סלעית שנמצאת בסביבת הכפר בתחום הישראלי, מצאו עצמם תושבי ג'אברה ממערב לגדר. כך שלמעשה הכפר הוא לא כאן ולא כאן, ונמצא בבידוד מוחלט. מכיוון שמרחב התפר, בין הגדר לכפר, מוכרז כשטח צבאי סגור, תושבי ג'אברה יכולים לגור בבתיהם רק באישור מיוחד, שמתחדש מדי חצי שנה או שנה. מצד שני, מאחר שחל איסור על פלסטינים להיכנס לכפרים שבמרחב התפר, קרובי משפחה לא יכולים לבקר את בני משפחותיהם בכפר, אלא במקרים מיוחדים ולפנים משורת הדין.

הכפר נראה נטוש, שומם מאדם. ערימות ענקיות ומסריחות של זבל נערמות בצד אחד של הכביש. ממש בתוך הררי הזבל נמצא בית קטן. אישה קשישה מוציאה את ראשה מהחלון שבו, מרחק מטר בלבד מערימות הזבל, שמגיעות עד לגובה הבית. בשל מצבו המיוחד של הכפר, התושבים לא יכולים לפנות את הזבל שמצטבר.

הדוגמה של ג'אברה היא אולי קיצונית אבל לא ייחודית. במקומות רבים גדר ההפרדה עוברת בצמוד לכפרים הפלסטינים ואילו אדמות הכפרים נמצאות בצדה האחר. "בג'יוס שליד קלקיליה", מסבירה דגן, "כל האדמות פרוסות מול עיני התושבים בצד השני של הגדר. ליד אלקנה, הגדר לקחה פנימה את אדמות הכפר מסחה. בצורה כזו כבר הפקענו המון אדמות בשטחים". במקומות מסוימים מקיפה הגדר את הכפר כולו, 360 מעלות. בקלקיליה למשל, או בכפר חבלה. עכשיו מתברר, חופרים מנהרה שתחבר את שתי המובלעות האלו, והפלסטינים יעברו מאחת לשנייה מתחת לאדמה.

"אני בטוחה שמדובר במדיניות מכוונת שהמטרה שלה לטווח הארוך היא לגרום להם לעזוב ושישראל תספח את השטח", אומרת דגן. "בקלקיליה, מתוך כ~45 אלף תושבים, 4,000 כבר עזבו מזרחה". בר אור קוראת לילד בשמו: "המטרה היא לגרום להם לטרנספר מרצון. להפוך את חייהם לבלתי אפשריים כדי שיעזבו ושאנחנו נוכל להשתלט על גב ההר. זו המטרה היחידה".

במחסום ג'אברה הדחפורים עובדים במרץ. בונים מעין טרמינל גדול בענני אבק ורעש בלתי נסבל. הבוקר היתה התרעה על מחבלת והמתח ניכר באוויר. לטענת אחד החיילים במחסום, זו אולי הסיבה לכך שאחת הפלסטיניות שביקרה בטול כרם ורצתה לחזור לביתה באחד הכפרים, נעצרה ונשלחה לבדיקה גופנית. הבדיקה אגב, נעשית במבנה קטן ומעופש, מוקף חלונות מכל צדדיו. הפלסטינית נפגעה מהעובדה שנאלצה לעבור בדיקה גופנית. "מה עשיתי? למה עוצרים אותי?", התלוננה בפנינו בעברית נרגשת. "יש לי הרבה חברים יהודים, אני רק רוצה לחיות טוב, אבל ככה אי אפשר לחיות. למה משפילים אותי?". מפקד המחסום בועז דווקא לא מזכיר התרעה כנימוק לעיכובה ורק מסביר שמדובר בבדיקה מדגמית.

חייל אחר במחסום, גבוה, קירח, קצר רוח ותוקפני מצווה עלינו שלא לדבר עם חברו למשמרת, דתי נמוך מרכיב משקפיים. "תעברי לצד השני, אסור לך לדבר איתו", הוא חותך בקשיחות. "למה?", אני שואלת. "אני עלול להיפגע בגללך", הוא מרים את קולו. "במה בדיוק אני מסכנת אותך?", אני לא מרפה והוא מחמם את מיתריו ועולה לטונים גבוהים: "עלולה להתפתח פה תקרית ביטחונית בגללך. את מסכנת אותי. אני אומר לך, תעברי לצד השני". הדתי עם המשקפיים נחלץ לעזרתי. "די, תירגע", הוא מנסה. "אני אומר לך שאת מפריעה", מתעקש הלחוץ, "תעברי לצד השני". "הרוע מנצח", אומרת בפשטות בר אור, שעדה לכמעט תקרית.

בחזרה מהחזית

בשער יירתח, שער בגדר שמשמש כמעבר משאיות בין שטחים לישראל, מועברות סחורות מישראל לטול כרם בשיטת גב אל גב. מצד אחד נכנסות המשאיות הישראליות עם סחורה, ובנקודה מסוימת הן פוגשות את המשאיות הפלסטיניות שמעמיסות את הסחורה. בימים כתיקונם אמורים לעבור דרך השער גם פועלים פלסטינים לשטח ישראל, אבל מאז חיסולו של השייח' יאסין, לפני למעלה מחודשיים, אין כניסה לפועלים.

בצהרי יום שלישי שעבר הפעילות סביב השער היתה דלילה. בשעות אחר הצהריים כבר נקבצו המתלוננים. "הגעתי היום ב~12:30 ונתנו לי להיכנס רק ב~16:30", התלונן ערבי ישראלי מיד כשהבחין בנו. "אין להם לב", הצטרף עבד, ערבי ישראלי שעמד ליד השער והסיע את מי שנזקק להסעה. "אתמול לא נתנו לסוחרים לעבור. הם שאלו למה, ענו להם 'ככה'. כל הכבוד להם שאחרי מה שעושים להם הם עדיין עומדים על הרגליים. אני נשרף מבפנים כשאני רואה מה קורה במחסומים".

המציאות כאן שרירותיות. ההוראות מתהפכות, ונדמה כאילו נועדו רק לבלבל ולהקשות. היום נותנים לעגלות לעבור, מחר לא. היום עוברים סוחרים, אתמול לא. עכשיו מעכבים את המעבר בכמה שעות, מסיבות לא ברורות. המושג שגרה מתערפל לגמרי. "הבהירות של חוסר האונים היא נוראית", אומרת בר אור. "זו תחושה של חוסר תקווה שהולכת ומעמיקה במחסומים". "אתה נושא איתך את חוויית המחסומים במשך כל השבוע", משתפת מלצר במועקה. "זה הפך אותי לפחות סובלנית, לכזאת שמרגישה קצת ניכור מאנשים. בקטן מאוד, זה יוצר משהו מהתחושה שאתה חוזר מהחזית ולא יכול לשתף אחרים".