דברים שרואים כשמגיעים למחסום בית לחם בחמש לפנות בוקר | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

דברים שרואים כשמגיעים למחסום בית לחם בחמש לפנות בוקר

דברים שרואים כשמגיעים למחסום בית לחם בחמש לפנות בוקר

שישי, 12 פברואר, 2010
source: 
הארץ Online
author: 
אילנה המרמן

 הם באים מיטא, סוסיא, חברון, חלחול, בני נעים, תקוע, חוסאן, בתיר.
הבאים מיטא
יצאו בשתיים לפנות בוקר והגיעו הנה בשלוש וחצי, לתפוס מקום בראש התור. הבאים מחברון יצאו בשלוש לפנות בוקר. הבאים מהכפרים חוסאן ומבתיר הקרובים יותר יצאו בשלוש וחצי לפנות בוקר. עוד ועוד מוניות וטרנזיטים נעצרים ופורקים עשרות אנשים בחשכת הלילה. עד חמש לפנות בוקר כבר נאספים כאן כאלפיים, אלפיים חמש-מאות אנשים.

המאות שהקדימו לבוא עומדים בעשרות המטרים הראשונים של התור, דחוקים במעבר צר מאוד, תחום בין שני גדרות סורגים גבוהות מקומת אדם. אחדים מהצעירים שבאו רק עכשיו מטפסים בפראות על הגדר מבחוץ ונתלים עליה מן העבר האחר ומשתלשלים ודוחקים את גופם בכוח אל בין העומדים בפנים, שלפעמים מוחים, צועקים ומנסים לחלץ את זרועותיהם הלכודות בתוך נחש האדם האפל ולהרימן מעלה כדי למנוע מן הפולשים לרדת. לשווא, מעצם כוח הכובד של הגוף שהתיר את אחיזת ידיו מן הסורגים נדחסים העומדים עוד קצת זה אל זה ועוד רגע הוא נבלע בתוכם. לפעמים עפים אחרי גונב-התור תרמיל גב, צרורות, שקיות פלסטיק. מישהו בין הגדרות מנסה לתפוס אותם לפני שינחתו על ראשים וכתפיים והמשליך עצמו כבר מטפס אף הוא בזריזות על הגדר ומשתלשל ודוחק את גופו בכוח בצד האחר.

הפנסים הדלוקים לאורך המעבר מאירים בעיקר את שביל האבנים הזרוע פסולת שמימין לגדר, ופה ושם גם מצח, לחי או סנטר של פרצוף שנמעך מבפנים אל הסורגים, וחוטם שמשתרבב קצת החוצה, וכפות ידיים שאצבעותיהן לופתות את המוטות. אם מתקרבים אפשר לראות גם פנים שלמות, וזוג עיניים שמביטות בחזרה, ועוד זוג אחד ועוד הרבה זוגות עיניים. וכבר לא מתקרבים, כי לא נעים להסתכל בעיניים האלה. וגם לא נעים לשמוע את הקול העכור שאומר "תראי איך אנחנו פה, חיותinfo-icon, לא בני אדם. הכלבים אצלכם יותר בני אדם מאיתנו". הקול הזה, שנפלט משפתיים עבות שהשתרטטו לרגע מבין שני סורגים, אפילו מכאיב. וכעת אני כבר מתרחקת, עוד צעד לאחור, ועוד צעד, ניגפת באבנים ובכל מיני חפצים שמתגוללים שם ובכל זאת לא מצליחה להפוך עורף למראה הזה, שעכשיו מתחולל בו שינוי פתאומי: זזים בפנים, בין הסורגים, דוחפים קדימה, דוחפים חזק יותר, מישהו צועק בכאב, מישהו אחר מקלל, מישהו אחר מנסה להרגיע. ליפול אי אפשר, כנראה, בצפיפות הזאת, אבל לחטוף מכות אפשר. מן הסורגים, ממרפק או מברך שנתקעים בכוונה או לא בכוונה. וגם מאגרוף שחובט בחוזקה, בכוונה ובזדון. אם כי את זה אפשר רק לנחש מבחוץ, או לשמוע אחר כך. למשל, מאחד שנשברה לו ככה צלע באחד הבקרים האלה ומאז לא חזר לשם עוד.

ובכל זאת הם זזים, זאת רואים היטב, זזים ומתקדמים הלאה. עוברים תחת שלט ירוק גדול שכתוב עליו "כניסה", נכנסים אל מסדרון מסויד לבן ומואר באורות ניאון ופניהם אל סחרחרת צרה שמסתובבת ומתקתקת, מסתובבת ומתקתקת. אחד-אחד הם עוברים בין מוטות הסחרחרת ואחר כך עוברים על פני חייל שעומד שם בגפו עמידה חופשית וסוקר בחטף אותם ואת הניירות שהם מושיטים לעברו, ועל פני צעירה במדים שכלואה בתוך קיטון קטן, לבן אף הוא, ורק פניה וכתפיה נראות מאחורי זכוכית עבה של אשנב הקבוע בחזיתו. לפעמים היא נדרשת לבדוק איזה נייר שמוצמד אל הזכוכית או נתחב פנימה מבעד לאיזה חריץ הסמוי מעיני. אחרי האשנב נדחקים ההולכים דרך עוד סחרחרת אחת - ואולי גם לא, אולי הסחרחרת הראשונה היא שעוד מסתחררת ומתקתקת לי בראש - ועל פני צמד מאבטחים מחברה פרטית, לבושים שחורים וחמושים במקלעים. את כברת הדרך הקצרה הזאת הם עושים בשקט גמור, כנוע, פה אף אחד לא צועק, גם לדחוף כבר אי אפשר, אחד-אחד, איש לגורלו.

ופתאום גם לא צפוף, כי אחרי היציאה מהמסדרון הזה יש איזה פתח באיזו גדר ומאחורי הפתח נפרשת בנדיבות מפתיעה רחבה ענקית, מגודרת מכל צדדיה ומוארת באור זרקורים חזקים. ברחבה הזאת רצות דמויות. האנשים שעברו בפתח הם עכשיו דמויות מוארות באור זרקורים. והן רצות מהר, הדמויות, ועדיין אחת-אחת, כי יש הרבה מקום ואפשר להשיג גם בלי לדחוף, צריך רק לרוץ מהר, עוד יותר מהר, כדי להגיע ראשונים אל המבנה הגדול שמעבר לרחבה. גם הוא מואר היטב, באורות ניאון לבנים שמגלים לעין הנודדת בעקבות הרצים עוד סחרחרות ועוד גדרות, אבל כבר לא את הרצים עצמם, שנבלעים עכשיו בתוך המבנה, נעלמו ואינם, הם וצרורותיהם וזוגות העיניים שלהם והמרפקים והברכיים. וגם גחליליות הסיגריות שהבליחו קודם באפלולית המעבר הצר התחום בגדרות, גם הן נעלמות, ובמקום ריחן הצורב ממלא עכשיו את הריאות האוויר הקר של השחר החורפי שמאפיר אט-אט את השמים הכהים מעל בית לחם. ומעל מאות האנשים שעוד דחוסים במעבר המגודר, מתקדמים רגעים אחדים, ונעצרים, מתקדמים ונעצרים, כנראה במצוות הסחרחרת החשמלית, כמו שמעיד התקתוק המשתתק ומתחדש לסירוגין.

לי אסור להיכנס לתוך המבנה שבו נבלעו הרצים. לכן אני שבה ורואה אותם רק כשהם נפלטים בעבר האחר, מבין המוטות של סחרחרות אחרות שהם סבים בהן אחד-אחד. קצתם מהדסים בנעליים לא שרוכות או מתעכבים לשרוך אותן, או חוגרים תוך כדי הליכה את חגורתם המותרת ותוחבים למכנסיהם כנף של חולצה, ומתקדמים מהר אל אשנבים בני דמותו של האשנב הראשון. אבל פה כל אחד מציג את ניירותיו לצעירות במדים הכלואות מאחורי הזכוכית המשוריינת וגם פורש את כף ידו הימנית במתקן לבדיקה ביומטרית. הכל בסדר מופתי ובשקט, בלי אומר ודברים. עוד סחרחרת אחרונה אחת ואחר כך הם ממהרים, ממהרים מאוד אל פתח היציאה, ולא נותנים את דעתם אל השלטים שמכוונים אל החניונים - שאני דווקא החניתי באחד מהם את מכוניתי, והשארתי אותה כמעט גלמודה במרחביו הנקיים והמשולטים היטב - ומאחלים שהייה נעימה ובטוחה ומבקשים לשמור על הניקיון בטרמינל. גם מן הכרזה המלבנית הגדולה, המוצבת ממש ביציאה ומזמינה באנגלית לבקר בארץ הקודש NOW! - גם ממנה הם מתעלמים ויוצאים החוצה ורצים בשביל האספלט שמוליך אותם אל עיבורה של ירושלים, המקבלת את פניהם בשמים שכבר לבשו תכלת רעננה של בוקר חדש.

ערב רב של כלי רכב ממתינים להם שם בכביש הרחב הפונה ימינה לירושלים ושמאלה אל שער ברזל סגור בחומת בטון גבוהה: טנדרים וטרנזיטים ומוניות ומיניבוסים ומכוניות משפחתיות והם קולטים אותם ומפליגים לדרכם - ימינה, כמובן. אבל לא את כולם הם קולטים: עשרות רבות מן היוצאים משתרכים ברגל לכיוון צומת גילה הסמוך או מתיישבים לחכות בשולי הכביש. אלה יש להם בינתיים זמן ומהם אפשר להיוודע איך יצאו באשמורת שנייה או שלישית של הלילה מיטא ומחברון, מחוסאן ומבתיר, כדי לתפוס מקום בתור, ואיך הם עומדים ככה כל יום בין הסורגים שעה, שעתיים ולפעמים גם שלוש, ויוצאים בשש, שבע ולפעמים גם בשמונה, עייפים ומתוחים ומחכים שמעסיק יבוא או לא יבוא לשכור אותם ליום עבודה בבנייה בהר חומה, במודיעין, באלעד, בראשון לציון, בתל אביב. כי יש כאלה שיש להם מעסיקים קבועים והם באים לקחת אותם מפה, ויש כאלה שלא, ובכל זאת הם מנסים את מזלם. ושוב ושוב אני שומעת את המלים: "כמו חיות, כמו כבשים דוחפים אותנו לתוך גדרות, יותר גרוע מאל כלבים מתייחסים אלינו". ומפניו של המדבר ניבט זוג עיניים שלא תמיד הן טרוטות ואפילו לא תמיד כועסות. סתם עיניים של איש עייף שמקבל את הדין - ועכשיו אני כבר לא יכולה להתרחק לאחור ולנתק מהן את עיני שלי.

ואני יודעת שבשעה זו ממש נדחקים היום ובכל יום מאות ואלפי בני אדם אחרים בין הגדרות ובתוך הסחרחרות הצרות של מחסום קלנדיה שמצפון לירושלים, ושל המחסום שעל יד טול כרם, המכונה "שער אפרים". ואחרים עוברים - אולי ביתר נוחיות - במחסום הקרוי "מעבר הזיתים", ובמחסום ביתר, ובמחסומים ג'בע, וחיזמה ותרקומיה - שאת שמותיהם העבריים עוד לא למדתי אבל במחסומים שלהם כבר עברתי או התעכבתי או הוחזרתי אחור מסיבות שונות ומשונות: כאן מותר לעבור רק לפלסטינים, כאן רק לישראלים, כאן חייל אדיש לועס מסטיק ובתנועת יד לאה מסמן למכוניות לעבור והתנועה זורמת, כאן מאבטח מחברה פרטית עוצרinfo-icon כל מכונית ומכונית ונוצר פקק ענקי, וכאן מנתב המאבטח את המכונית שלפני אל הנתיב הימני והיא נעצרת, ואילו אותי הוא שואל לשלומי ומשלחני בברכה לדרכי ובראי אני רואה שהנוסעים במכונית שנעצרה נדרשים לצאת החוצה... ואת לכי תתמצאי בסבך ההוראות והתקנות והצווים שעל פיהםמתנהלת כל הקקופוניה הזאת. 

אבל אלפים רבים עוד יותר לא מנסים כלל להתמצא בהם, כי באין להם אישורים - ולכי תביני למה אחד קיבל אישור והשני לא ולשלישי קרעו חיילים את האישור לגזרים - ממילא לא יתנו להם לעבור בשום מחסום. מקצתם באים ממרחקים גדולים מאוד: בדרכים עקלקלות הם באים מצפון הגדה אל ההרים המקיפים את ירושלים מדרום, ששם עוד לא נבנה "מכשול הפרדה", ומצטרפים אל "חסרי הניירות" המקומיים, ורצים כמוהם בין הרים ובין סלעים כדי לחדור לירושלים בחסות החשיכה ולמצוא היכן שהוא בישראל או בהתנחלויות עבודה ליום, יומיים, שבוע.

אם לא ייתפסו קודם לכן במצוד של הצבא - הצבא שיודע היטב עליהם ועל נתיבי ההסתננות שלהם, וכמעט כאותה פרה על הגבעה משיר הילדים הגס הישן, פותח וסוגר ת'עיניים שלו בגבעות גוש עציון, לפי פקודות שבאות מלמעלה או מלמטה, אין לדעת. את האנשים מן הצפון הרחוק אפשר למצוא אחרי הצהריים במקומות איסוף בכפרים שבסביבה ולראות אותם נדחפים - עשרה, שנים-עשר, ולפעמים גם עשרים - אל תוך טרנזיטים שמסיעים אותם בחזרה לבתיהם תמורת מאות שקלים עבור הברחתם. אם לא נעצרו במקומות עבודתם ונכלאו.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי אני רוצה לתעד ולהעיד. כי שוב ושוב אני נתקלת סביבי באנשים שאינם יודעים כלום על כל הדברים האלה, המתרחשים יומיום קילומטרים מעטים מבתיהם ולפעמים אף תחת אפם ממש. "באמת, לאן הגענו, מי היה מאמין..." האנשים הטובים אומרים לי. "תאמיני לי, אני כמעט לא קורא יותר את העיתון ולא שומע חדשות. די, כמה אפשר!" אבל באמצעי התקשורת הממוסדים, אם אין אירועים מיוחדים, בלאו הכי כבר מזמן לא מדווחים על המציאות היומיומית בגדה המערבית, כי-אם רק על פריחה כלכלית, שקט וביטחון שלא היו כמותם זה שנים רבות, עכשיו שאין טרור. ואכן, את המסר הזה, של שקט וביטחון, האנשים הטובים הפנימו דווקא היטב, כנראה, מדעת או שלא מדעת. עובדה: משעה שנעלמו סוף סוף הפיגועים מעריהם ומרחובותיהם, הם משתבללים להם בשגרה הפרטית שלהם אף ביתר נוחיות מקודם.

"לכו לשם ותראו איך הוא נראה, השקט והביטחון הזה", אני אומרת להם לפעמים, למודעי ולמכרי, כולם אנשים טובים, רודפי שלום וצדק. "תראו באיזה מחיר הוא נקנה. תראו את העוול ואת האיוולת. תראו את הייאוש שהולך וצומח שם. תראו על יד איזו חבית של חומר נפץ אתם חיים". והם אומרים לי: "אז מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו מתנגדים לכיבוש. אנחנו מתנגדים וגם לא נוסעים לשטחים הכבושים". - הכיבוש כבר נהפך בפיהם למלת גנאי ערטילאית, לסיסמה, כמעט למיתוס.

ובאמת, עכשיו שהקימו להם את "חומת ההפרדה" - שרובם ככולם אף אינם יודעים כלל היכן היא מתפתלת ועל מי היא סוגרת - קל עוד יותר לא לנסוע ל"שטחים הכבושים": שהרי גם אסור, והאנשים הטובים האלה כולם אנשים שומרי חוק, כמובן. כאילו מעודם לא שמעו על פשעים שנעשו בחסות החוק. כאילו מדינת ישראל היא מדינה שומרת חוק. אבל בעצם הם אף לא טורחים לדעת מה בדיוק מותר ומה אסור שם, בפלנטה האחרת. שהנה לא מזמן שאלו אותי אנשים, ולא בפעם הראשונה: "מה, את נוסעת לחברון? איך אפשר? מותר בכלל?" - "כן, מותר", אני אומרת לשואלים, "יש אפילו קו אוטובוס של אגד, 160 מספרו, הוא נוסע בסדירות מהתחנה המרכזית בירושלים היישר אל לב החורבן שזרעו כמה מאות יהודים בחברון העתיקה: לכו תראו את זה פעם אחת במו עיניכם!"

לא, הם לא ילכו. הם לא הולכים למקומות כאלה: "מסוכן מדי. כולם קיצוניים ואלימים שם, גם המתנחלים וגם הפלסטינים, לא?" - "אולי", אני אומרת ולא מתעקשת לתקן את הסימטריה המוזרה, המזומנה להם תמיד לגונן עליהם מפני נקיפות מצפון ולבטים קשים מדי. "אבל דווקא שם יגנו עליכם חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל. אתם תראו בעיקר אותם ואת רכביהם הדוהרים ברחובות. פלסטינים כמעט לא תראו. אותם סילקו מזמן אל מאחורי גדרות תיל וחביות חלודות ובטונדות", אני אומרת. ובכל פעם אני נזכרת מחדש, במבוכה, שככה הרגיע אותי עצמי לפני שנים אחדות חייל שניצב לפני הכניסה אל מערת המכפלה כששאלתי אותו משום-מה - אולי מפני שהכל נראה לי שומם וחרב כל כך - אם מותר לי להסתובב בחופשיות. "כן, בטח", הוא ענה לי במאור פנים, "איפה שאת רוצה. אין פה פלסטינים. הם סגורים בבתים שלהם. עוצר!" - אמר והניף את ידו כלפי השכונות והבתים הסמוכים למערת המכפלה.

וככה הרוב המכריע של הציבור הישראלי פשוט לא רואה ולא יודע. וגם לא רוצה לראות ולדעת. הקלישאה הזאת נאמרת שוב ושוב ואף על פי כן אין היא נדושה בעיני כי אם נכונה ומדויקת ועמוקה - כתב אישום מחפיר הוא לחברה הישראלית כולה ולאנשי הרוח הנאורים שבה יותר מכולם: אתם לא רוצים לראות ולדעת, לראות ולדעת את הפרטים ופרטי הפרטים - שהם ולא "הכיבוש" הם הדבר האמיתי. האיום. המסוכן. ולכן חברותי וחברי ואני נוסיף לתעד ולהעיד. נעיד על המחסומים שמתחפשים למעברי גבול מסודרים במקום שאין בו גבולות, נעיד על הפלסטינים המוצאים מבתיהם באישון לילה גם בעצם הימים האלה, השקטים כביכול, ונאסרים ונשפטים באלפיהם בבתי משפט צבאיים שתחומים בגדרות גבוהות בפאתי ערים או בלב הנגב, בהליכים משפטיים אבסורדיים או בלי שום הליכים משפטיים. נעיד על צווי הריסה לאוהלים ופחונים בשממת המדבר והריסת בורות המים של יושביהם החיים בלי מיםinfo-icon ובלי חשמל מעברן האחר של גדרות המקיפות וילות וגינות מוריקות וחקלאות אורגנית משגשגת של מתנחלים בדרום הר חברון. ונעיד על פשיזם יהודי אמיתי, בלי כחל וסרק, בלב חברון העתיקה, ועכשיו גם בשכונות בירושלים, בחסות משטרת ישראל וצה"ל ובהכשר של בתי המשפט הישראליים.

ולא נכיר בחוקיותם של "צווי אלוף" למיניהם שלא נועדו אלא להרחיק אותנו מהמקומות שהדברים נעשים שם בשם מדינתנו ובשמנו - אזרחיה. כי-אם ניסע לבית לחם כדי לראות וגם להעיד - כברשימה הזאת - על האנשים הנדחקים ועומדים שעות ארוכות לילה-לילה ובוקר-בוקר כבני-בקר בין גדרותיו של המחסום ההוא, הצמוד לחומה הגבוהה המקיפה את קבר רחל ונסתר מעיני המתפללים והמבקרים שם, בעבר האחר. נעיד על הפועלים האלה, בני המזל שיש בידיהם אישורי מעבר, שנאלצים להשפיל את עצמם ככה כדי להתפרנס למחייתם מפני ששום תעשייה של ממש, לא מפעלים ולא בתי חרושת, אינה צומחת במקומותיהם הכבושים בידי ישראל זה יותר מארבעים שנה. ונעיד גם על האלפים האחרים שמתחננים לאישורים ונדחים - מנועי שב"כ הם קרויים - ומסתננים בלילות דרך ההרים וניצודים אחר כך במקומות עבודתם. והדבר הזה, המצוד והמעצרים, כבר קורה בתוכנו ממש, בערינו וביישובינו, ששם אנחנו מתבקשים להלשין עליהם ולהסגירם. כך היה בשכונת מגורי בירושלים וכך עכשיו במקומות רבים אחרים. בעיר אלעד, למשל, שבה נערך "מבצע שב"חיםinfo-icon" כזה לפני שבועות מספר ודווח עליו בזו הלשון:

"הרב יצחק עידן, ראש העיר אלעד, פנה לתושבי העיר לעדכן את המוקד העירוני 108 או את מוקד 100 של המשטרה בהימצאותם של שב"חים באתרי בנייה ועסקים (שוהים בלתי חוקיים) כדי להגביר את המאבק לסילוקם מהעיר. בעקבות הפקת לקחים ממבצעים קודמים, הוחלט להביא למבצע גם פרשים של משטרת ישראל, משום שבמבצעים קודמים אירע שהשב"חים נמלטו רגלית אל השדות הפתוחים שסביב לאלעד, ויש קושי להשיגם ברכב או ברגל. מנהל אגף הביטחון שלומי מלכא אמר: 'בהוראת ראש העיר הרב יצחק עידן, יצאנו למבצע שב"חים בניסיון למגר את התופעה. המבצע האחרון הוכיח כי לא נמצאו שב"חים, והעיר יחסית נקייה'."

גם על המלים האלה אני רוצה להעיד: על עיר בישראל שמתנקה מבני אדם... לא, לא מבני אדם, משב"חים, שבכינוים זה חדלים להיות בני אדם, חדלים להיות האנשים - בנים לאמהות, אבות לילדים - שחברי ואני מתארחים ומתקבלים בסבר פנים יפות בבתיהם בבתיר ובדהיישה, בחוסאן ובחברון.

ואם תגידו לי שאני מפשטת מציאות ביטחונית מורכבת של סכסוך לאומי, של איום קיומי, של טרור וכו', אגיד לכם שמצפוני האנושי והיהודי אומר לי שעוד לא קמה בעולם מציאות ביטחונית שתצדיק שלילת זכויות אדם ואזרח מציבור כה גדול של אנשים, כליאתם מאחורי חומות, רדיפתם והשפלתם לא באופן זמני ובנסיבות של מלחמה כי אם בקביעות: כי ארבעים ושתיים שנים אינן מצב זמני עוד - זה המצב הקבוע של מדינת ישראל, זה הטרור השולט ברמה עכשיו, טרור של מדינה בחסות אזרחיה, העומדים מן הצד.