דברים שרואים כשמגיעים למחסום בית לחם בחמש לפנות בוקר

 הם באים מיטא, סוסיא, חברון, חלחול, בני נעים, תקוע, חוסאן, בתיר.
הבאים מיטא יצאו בשתיים לפנות בוקר והגיעו הנה בשלוש וחצי, לתפוס מקום בראש התור. הבאים מחברון יצאו בשלוש לפנות בוקר. הבאים מהכפרים חוסאן ומבתיר הקרובים יותר יצאו בשלוש וחצי לפנות בוקר. עוד ועוד מוניות וטרנזיטים נעצרים ופורקים עשרות אנשים בחשכת הלילה. עד חמש לפנות בוקר כבר נאספים כאן כאלפיים, אלפיים חמש-מאות אנשים.

המאות שהקדימו לבוא עומדים בעשרות המטרים הראשונים של התור, דחוקים במעבר צר מאוד, תחום בין שני גדרות סורגים גבוהות מקומת אדם. אחדים מהצעירים שבאו רק עכשיו מטפסים בפראות על הגדר מבחוץ ונתלים עליה מן העבר האחר ומשתלשלים ודוחקים את גופם בכוח אל בין העומדים בפנים, שלפעמים מוחים, צועקים ומנסים לחלץ את זרועותיהם הלכודות בתוך נחש האדם האפל ולהרימן מעלה כדי למנוע מן הפולשים לרדת. לשווא, מעצם כוח הכובד של הגוף שהתיר את אחיזת ידיו מן הסורגים נדחסים העומדים עוד קצת זה אל זה ועוד רגע הוא נבלע בתוכם. לפעמים עפים אחרי גונב-התור תרמיל גב, צרורות, שקיות פלסטיק. מישהו בין הגדרות מנסה לתפוס אותם לפני שינחתו על ראשים וכתפיים והמשליך עצמו כבר מטפס אף הוא בזריזות על הגדר ומשתלשל ודוחק את גופו בכוח בצד האחר.

הפנסים הדלוקים לאורך המעבר מאירים בעיקר את שביל האבנים הזרוע פסולת שמימין לגדר, ופה ושם גם מצח, לחי או סנטר של פרצוף שנמעך מבפנים אל הסורגים, וחוטם שמשתרבב קצת החוצה, וכפות ידיים שאצבעותיהן לופתות את המוטות. אם מתקרבים אפשר לראות גם פנים שלמות, וזוג עיניים שמביטות בחזרה, ועוד זוג אחד ועוד הרבה זוגות עיניים. וכבר לא מתקרבים, כי לא נעים להסתכל בעיניים האלה. וגם לא נעים לשמוע את הקול העכור שאומר "תראי איך אנחנו פה, חיות, לא בני אדם. הכלבים אצלכם יותר בני אדם מאיתנו". הקול הזה, שנפלט משפתיים עבות שהשתרטטו לרגע מבין שני סורגים, אפילו מכאיב. וכעת אני כבר מתרחקת, עוד צעד לאחור, ועוד צעד, ניגפת באבנים ובכל מיני חפצים שמתגוללים שם ובכל זאת לא מצליחה להפוך עורף למראה הזה, שעכשיו מתחולל בו שינוי פתאומי: זזים בפנים, בין הסורגים, דוחפים קדימה, דוחפים חזק יותר, מישהו צועק בכאב, מישהו אחר מקלל, מישהו אחר מנסה להרגיע. ליפול אי אפשר, כנראה, בצפיפות הזאת, אבל לחטוף מכות אפשר. מן הסורגים, ממרפק או מברך שנתקעים בכוונה או לא בכוונה. וגם מאגרוף שחובט בחוזקה, בכוונה ובזדון. אם כי את זה אפשר רק לנחש מבחוץ, או לשמוע אחר כך. למשל, מאחד שנשברה לו ככה צלע באחד הבקרים האלה ומאז לא חזר לשם עוד.

ובכל זאת הם זזים, זאת רואים היטב, זזים ומתקדמים הלאה. עוברים תחת שלט ירוק גדול שכתוב עליו "כניסה", נכנסים אל מסדרון מסויד לבן ומואר באורות ניאון ופניהם אל סחרחרת צרה שמסתובבת ומתקתקת, מסתובבת ומתקתקת. אחד-אחד הם עוברים בין מוטות הסחרחרת ואחר כך עוברים על פני חייל שעומד שם בגפו עמידה חופשית וסוקר בחטף אותם ואת הניירות שהם מושיטים לעברו, ועל פני צעירה במדים שכלואה בתוך קיטון קטן, לבן אף הוא, ורק פניה וכתפיה נראות מאחורי זכוכית עבה של אשנב הקבוע בחזיתו. לפעמים היא נדרשת לבדוק איזה נייר שמוצמד אל הזכוכית או נתחב פנימה מבעד לאיזה חריץ הסמוי מעיני. אחרי האשנב נדחקים ההולכים דרך עוד סחרחרת אחת - ואולי גם לא, אולי הסחרחרת הראשונה היא שעוד מסתחררת ומתקתקת לי בראש - ועל פני צמד מאבטחים מחברה פרטית, לבושים שחורים וחמושים במקלעים. את כברת הדרך הקצרה הזאת הם עושים בשקט גמור, כנוע, פה אף אחד לא צועק, גם לדחוף כבר אי אפשר, אחד-אחד, איש לגורלו.

ופתאום גם לא צפוף, כי אחרי היציאה מהמסדרון הזה יש איזה פתח באיזו גדר ומאחורי הפתח נפרשת בנדיבות מפתיעה רחבה ענקית, מגודרת מכל צדדיה ומוארת באור זרקורים חזקים. ברחבה הזאת רצות דמויות. האנשים שעברו בפתח הם עכשיו דמויות מוארות באור זרקורים. והן רצות מהר, הדמויות, ועדיין אחת-אחת, כי יש הרבה מקום ואפשר להשיג גם בלי לדחוף, צריך רק לרוץ מהר, עוד יותר מהר, כדי להגיע ראשונים אל המבנה הגדול שמעבר לרחבה. גם הוא מואר היטב, באורות ניאון לבנים שמגלים לעין הנודדת בעקבות הרצים עוד סחרחרות ועוד גדרות, אבל כבר לא את הרצים עצמם, שנבלעים עכשיו בתוך המבנה, נעלמו ואינם, הם וצרורותיהם וזוגות העיניים שלהם והמרפקים והברכיים. וגם גחליליות הסיגריות שהבליחו קודם באפלולית המעבר הצר התחום בגדרות, גם הן נעלמות, ובמקום ריחן הצורב ממלא עכשיו את הריאות האוויר הקר של השחר החורפי שמאפיר אט-אט את השמים הכהים מעל בית לחם. ומעל מאות האנשים שעוד דחוסים במעבר המגודר, מתקדמים רגעים אחדים, ונעצרים, מתקדמים ונעצרים, כנראה במצוות הסחרחרת החשמלית, כמו שמעיד התקתוק המשתתק ומתחדש לסירוגין.

לי אסור להיכנס לתוך המבנה שבו נבלעו הרצים. לכן אני שבה ורואה אותם רק כשהם נפלטים בעבר האחר, מבין המוטות של סחרחרות אחרות שהם סבים בהן אחד-אחד. קצתם מהדסים בנעליים לא שרוכות או מתעכבים לשרוך אותן, או חוגרים תוך כדי הליכה את חגורתם המותרת ותוחבים למכנסיהם כנף של חולצה, ומתקדמים מהר אל אשנבים בני דמותו של האשנב הראשון. אבל פה כל אחד מציג את ניירותיו לצעירות במדים הכלואות מאחורי הזכוכית המשוריינת וגם פורש את כף ידו הימנית במתקן לבדיקה ביומטרית. הכל בסדר מופתי ובשקט, בלי אומר ודברים. עוד סחרחרת אחרונה אחת ואחר כך הם ממהרים, ממהרים מאוד אל פתח היציאה, ולא נותנים את דעתם אל השלטים שמכוונים אל החניונים - שאני דווקא החניתי באחד מהם את מכוניתי, והשארתי אותה כמעט גלמודה במרחביו הנקיים והמשולטים היטב - ומאחלים שהייה נעימה ובטוחה ומבקשים לשמור על הניקיון בטרמינל. גם מן הכרזה המלבנית הגדולה, המוצבת ממש ביציאה ומזמינה באנגלית לבקר בארץ הקודש NOW! - גם ממנה הם מתעלמים ויוצאים החוצה ורצים בשביל האספלט שמוליך אותם אל עיבורה של ירושלים, המקבלת את פניהם בשמים שכבר לבשו תכלת רעננה של בוקר חדש.

ערב רב של כלי רכב ממתינים להם שם בכביש הרחב הפונה ימינה לירושלים ושמאלה אל שער ברזל סגור בחומת בטון גבוהה: טנדרים וטרנזיטים ומוניות ומיניבוסים ומכוניות משפחתיות והם קולטים אותם ומפליגים לדרכם - ימינה, כמובן. אבל לא את כולם הם קולטים: עשרות רבות מן היוצאים משתרכים ברגל לכיוון צומת גילה הסמוך או מתיישבים לחכות בשולי הכביש. אלה יש להם בינתיים זמן ומהם אפשר להיוודע איך יצאו באשמורת שנייה או שלישית של הלילה מיטא ומחברון, מחוסאן ומבתיר, כדי לתפוס מקום בתור, ואיך הם עומדים ככה כל יום בין הסורגים שעה, שעתיים ולפעמים גם שלוש, ויוצאים בשש, שבע ולפעמים גם בשמונה, עייפים ומתוחים ומחכים שמעסיק יבוא או לא יבוא לשכור אותם ליום עבודה בבנייה בהר חומה, במודיעין, באלעד, בראשון לציון, בתל אביב. כי יש כאלה שיש להם מעסיקים קבועים והם באים לקחת אותם מפה, ויש כאלה שלא, ובכל זאת הם מנסים את מזלם. ושוב ושוב אני שומעת את המלים: "כמו חיות, כמו כבשים דוחפים אותנו לתוך גדרות, יותר גרוע מאל כלבים מתייחסים אלינו". ומפניו של המדבר ניבט זוג עיניים שלא תמיד הן טרוטות ואפילו לא תמיד כועסות. סתם עיניים של איש עייף שמקבל את הדין - ועכשיו אני כבר לא יכולה להתרחק לאחור ולנתק מהן את עיני שלי.

ואני יודעת שבשעה זו ממש נדחקים היום ובכל יום מאות ואלפי בני אדם אחרים בין הגדרות ובתוך הסחרחרות הצרות של מחסום קלנדיה שמצפון לירושלים, ושל המחסום שעל יד טול כרם, המכונה "שער אפרים". ואחרים עוברים - אולי ביתר נוחיות - במחסום הקרוי "מעבר הזיתים", ובמחסום ביתר, ובמחסומים ג'בע, וחיזמה ותרקומיה - שאת שמותיהם העבריים עוד לא למדתי אבל במחסומים שלהם כבר עברתי או התעכבתי או הוחזרתי אחור מסיבות שונות ומשונות: כאן מותר לעבור רק לפלסטינים, כאן רק לישראלים, כאן חייל אדיש לועס מסטיק ובתנועת יד לאה מסמן למכוניות לעבור והתנועה זורמת, כאן מאבטח מחברה פרטית עוצר כל מכונית ומכונית ונוצר פקק ענקי, וכאן מנתב המאבטח את המכונית שלפני אל הנתיב הימני והיא נעצרת, ואילו אותי הוא שואל לשלומי ומשלחני בברכה לדרכי ובראי אני רואה שהנוסעים במכונית שנעצרה נדרשים לצאת החוצה... ואת לכי תתמצאי בסבך ההוראות והתקנות והצווים שעל פיהםמתנהלת כל הקקופוניה הזאת.