בנבי סאלח מפזרים את ההפגנות עוד לפני שהתחילו

גם המפגינים בשטח מסיקים שהצבא נמצא בתהליך למידה: בששת השבועות האחרונים (מאז הרמדאן) חדל צה"ל ממנהגו בשנה האחרונה להציב מחסומים בכניסות לכפר, כדי להקשות על בואם של מפגינים מכפרים אחרים, פעילי סולידריות זרים וישראלים מתנגדי כיבוש. אבל ר', שגם נתן עדותו ל"שוברים שתיקה", שירת כשעוד הוצבו המחסומים, ביולי.

אחת מהמפגינות הקבועות בכפר אמרה ל"הארץ", שאכן, ביולי "היתה קפיצת מדרגה מבחינת התוקפנות של החיילים". אבל גם בחודשים שקדמו, סיפרה, הטקטיקה היתה לדכא את ההפגנה בתוך הכפר, הרבה לפני שהתקרבה למעיין. ארגון "בצלם" הוציא השבוע דו"ח מיוחד שנקרא "הפגנת כוח: טיפול כוחות הביטחון בהפגנות השבועיות בכפר א-נבי סאלח". טענתו היא שצה"ל אינו מכיר בזכות הפלסטינים להפגין, וכי בדרך כלל יידוי אבנים מתחיל לאחר שהחיילים מפזרים בכוח ובאלימות פיזית את התהלוכה. בתשובת דו"צ לדו"ח נכתב, בין היתר, כי "הפרקטיקה של מניעת הפרות הסדר (קרי הפגנות, ע"ה) מראש, באמצעות הכרזה על השטח כשטח צבאי סגור, נוצרה לאחר שבמשך תקופה ארוכה כל הפרות הסדר שנערכו בימי שישי בכפר התפתחו לכדי הפרות סדר אלימות ומסוכנות".

האימונים שקדמו לבואם של חיילי המילואים לאזור, סיפר ר', כללו משחקי סימולציה איך לנהוג בזמן עימותים, בהנחיית שני עובדי חברה אזרחית פרטית. המח"ט סער צור, התרשם חייל המילואים, הוא "בן אדם ערכי מאוד, לא מתלהם, שחשוב לו הנושא של שמירה על חיי האדם ולא משנה אם הוא פלסטיני או יהודי. הוא דיבר הרבה על הצורך להקפיד בהוראות הפתיחה באש, ורק כשיש סכנת חיים. גם כדורי (מתכת מצופה) גומי אסרו עלינו לירות". עם זאת, "אף פעם לא דיברו איתנו על הרקע להפגנות": על המעיין של כפרי הסביבה שמתנחלים החלו להשתלט עליו, על התלונות למשטרת ישראל נגד הפלישה לשטח הפרטי - שנסגרו בעילת "חוסר ראיות" או "העדר עבריין" ועל המינהל האזרחי שהכריז על השטח כאתר ארכיאולוגי.

עמדתו של צור נשמעה היטב אמר ר', "אבל המג"ד שלנו העביר מסר אחר. ביום הראשון שלנו הוא כתב על הקיר את הפקודה: ‘גדוד כך וכך יאבטח את הגזרה לטובת האזרחים הישראלים והפלסטינים'. הפקודה באה מסער צור. לקול צחוקם של הנוכחים, המג"ד מחק את המלה פלסטינים ".

"מה שהכי גרוע, זה שבסוף החייל מגיע לזירה והמצב לא חמור כפי שהתכוננו לו", מספר ר', "באים, ממלאים את האפוד במטולים, ברימוני גז, ולבסוף - מגלים מציאות שכלל לא מצריכה את השימוש בהם. התסכול גדול, ומתחילים לירות סתם. השירות מאוד משעמם. שום עימות, שום מטען, שום ירי. ואז ביום שישי יש סוף סוף אקשן, אפשר לבוא ולפרוק את האגרסיות".

לדברי ר', "אחד מהחבר'ה אפילו אמר לי: ‘תשמע, אם לא היינו שם לא היה קורה כלום'. זו גם המסקנה החד-משמעית שלי. וחוץ מזה, איזו זכות יש לנו לדכא הפגנה שעוד לא נזרקות בה אבנים? אנשים הולכים עם שלטים ודגלים וצועקים במגאפון בתוך הכפר שלהם, אפילו לא התקרבו לכביש. איזו זכות יש לך לעצור את הדבר הזה?".

להערכת ר', הוא וחבריו פוזרו בשש או שבע עמדות בתוך הכפר הקטן, נוסף לכוח מג"ב שמוצב ליד תחנת הדלק שבכניסה הדרומית. כמה קבוצות חיילים עלו על גגות בתים. "אנחנו עם אמצעים לפיזור הפגנות, ופשוט מחכים שיקרה משהו. ואז מתחיל מה שאני קורא לו ‘ירי שעמום'. אתה עומד בחום כבד של יולי, על גג בית. אין לך צל, השעה עשר וחצי, אחת עשרה וחצי, לא קורה כלום. פתאום רואה מאחורי איזה עץ מישהו עומד. אין לו אבן ביד, כלום. אבל אם הוא עומד מאחורי עץ הוא מסתתר וזו סיבה מספיק טובה לירות עליו. ואולי הוא בכלל מסתתר כי רואה חיילים. מטול הגז החטיא את הראש בכמה ס"מ. רק אחר כך עיבדתי את זה: אפילו עוד לא התחילה הפגנה, וצריך לירות גז על מפגינים. ומג"ב - הם עומדים ויורים גז עם רובה שיש בו שישה מטולים, עומדים למטה ויורים כל הזמן, כדי שכלום לא יתחיל. לא לתת אפשרות אפילו להתחיל באיזשהו סוג של מחאה".

בסביבות שתיים וחצי החיילים קיבלו הוראה להסתובב בכפר עם צו "שטח צבאי סגור", ולפנות כל מי שאינו תושב. במרכז הכפר "התחילה התקהלות. לא של התקוממות. כל מיני אנשים ופעילים. האווירה היתה מאוד רגועה. כבר לא היה עימות. זקן אחד שישב מחוץ לבית אמר לקצין שלנו: ‘המצב הזה גרוע לכם ולנו. תראה, אתה פה במקום להיות בחוף הים עם אשתך והילדים'. הכל שליו, עד שמגיע המג"ד עם הג'יפ שלו, תופס שני מ"פ ואומר ‘יאללה תתחילו להגיד לחיילים שלכם שכל הפלסטינים יחזרו לבתים'. ואז יש מין ריטואל: חייל דורש שילכו, פלסטיני לא זז, חייל דוחף אותו, הוא נופל, יש רעש, צעקות, מדי פעם חייל זורק רימון הלם או רימון גז. חיילים תפסו צלם אחד (הצייר דוד ריב, ע"ה), יש לו אומץ חבל על הזמן. מפילים אותו על הקרקע, כל הבוץ והאבק על הפנים שלו, אוזקים, ידיים מאחור, והוא ממשיך ואומר דברים כמו ‘תסתכלו על עצמכם, איך אתם מתנהגים'".

בגדוד היה גם מתנדב מבוגר שעבר את גיל המילואים, סיפר ר', מההתנחלות אפרת. "כשהתחלנו לדחוף את התושבים פנימה, לבתים, הוא הגיע. אז עוד היתה אווירה רגועה. והוא הגיע ותפס נשים וזרק אותן על הרצפה, לקח מצלמת וידיאו של עיתונאי וזרק אותה. כולם הסכימו שהיתה פה חציית גבול, כי הוא ממש השתולל. אפילו המג"ד העיף אותו, דרש שמישהו יכניס אותו לג'יפ". מדובר צה"ל נמסר כי "האירוע הנ"ל אינו מוכר בצה"ל".

ר' ראה את החיילים עוצרים אדם מבוגר שהפעילים נמלטו דרך ביתו. הוא ראה איך נעצרים כמה צעירים, משום שמשהו במבט המתריס שלהם לא מצא חן בעיני החיילים. העצורים מוחזקים בפילבוקס שבכניסה לכפר משלוש אחר הצהריים עד שמונה בערב לערך. יושבים ישיבה לא נוחה, פלנלית מכסה את העיניים, ידיים אזוקות מאחורי הגב, כשהאזיקונים תמיד הדוקים יותר מדי (אף מפקד לא אמר לר' שצה"ל הנחה שאין לאזוק מאחור, אלא במקרים יוצאי דופן. מדו"צ נמסר: "חריגה שתיעשה על ידי כוח צה"ל תיבדק"). החיילים במקום יושבים מסביב לשולחן, אוכלים, ומדי פעם אחד מהם זורק על העצורים משהו, או קם "ומוריד כאפה בראש, בכתף" על הצעירים האזוקים.