האנשים מאחורי ה-35 אחוז

עמירה הס כתבה אתמול במדור שלה ב"הארץ" ("שב"חית") על דו"ח חדש שהוציאו נשות מחסום-ווטש, דו"ח שעוסק במצב הקפקאי בו לכודים אלפי הפועלים והסוחרים הפלסטינים שמבקשים להתמודד עם מניעת כניסה לישראל מטעמי ביטחון [לקישור]

במסגרת הטור שלפה הס כמה נתונים שסיפקו לה נשות הארגון, וביניהן הנתון הבא: "עד כה הן ליוו כ-5,000 איש בתהליך הערעור. המניעה הביטחונית התנדפה אצל כ-35% מהאנשים כבר בשלב הראשוני של הטיפול. יש שממשיכים לערכאות משפטיות, למרות ההוצאה הכספית... המניעה הביטחונית של כ-70% מבין 283 איש שפנו לערכאות באמצעות 'מחסום ווטש' התפוגגה, לרוב לפני שלב הדיון עצמו".

ולא יוצאים לי מהראש ה-35% האלה.

כלומר, יש לי מה להגיד גם על השאר – גם על ה-70% שהסתדרו בהליך המשפטי, וגם על אלה שלא. נגיע גם לזה. אבל ה-35% האלה... משהו בהם מטריף במיוחד. אני מנסה להפוך אותם מאחוז הישגים לאנשים. נכון שאלה לא מספרים מושלמים, אבל אם נחשב לפי 35 אחוז מ-5,000 נגיע ל-1,650 בני אדם.

1,650 אנשים עובדים

מפרנסים, שיום אחד הודיעו להם שלא יוכלו לעבוד יותר, ככה סתם, ויום אחר, רק בגלל שהם מצאו כמה נשים ישראליות עם הלב במקום הנכון שיעזרו קצת עם טלפונים וניג'וסים ולחץ, הם כן יכולים.

רגע כן, רגע לא. רגע יש לך חיים, עבודה, עתיד, אוכל על השולחן, חינוך לילדים, דלק למכונית, מעיל חדש בחורף הגשום – ורגע לא. בלי חיים, בלי עבודה, בלי עתיד, בלי אוכל על השולחן, בלי חינוך לילדים, בלי דלק למכונית, בלי מעיל חדש בחורף הגשום. ואז בעצם כן. בלי שום סיבה. וזו לא מחלה שהכתה בך, חלילה, וזה לא מקום עבודה שנסגר, וזה לא צונאמי או מלחמה. זה פקיד במנהל האזרחי, ואיש בשב"כ, וחייל במחסום, שרגע אומרים כך, ורגע אחרת. מה זה עושה לאדם, שצריך לעבור את התהליך הזה?

כותבת יפה סילביה פיטרמן באותו דו"ח של מחסום-ווטש, "אסירים שקופים" [לקישור] "אתה מתחיל לחשוד בחברים לעבודה, בשכנים ובמכרים, שמא הם הלשינו עליך. אולי הקנאה מדברת מגרונם, כי אתה הרי עובד ומרוויח במקום שרבים וטובים אינם יכולים להתפרנס ולו בצניעות. מה ניתן לעשות? למי לפנות? עם מי לדבר? במה מאשימים אותי? בטח מאשימים אותי במשהו... את מי אפשר לשאול?"

ועונה פיטרמן בהמשך: "האשם הוא במערכת שמיועדת להמשיך ולתחזק את הכיבוש, ולשם כך יש לשמור על אוכלוסיית השטחים מפוחדת, במצב של אי-ודאות וללא לכידות חברתית. השיטה גם מיועדת לקיים מאגר גדול של פלסטינים שצריכים טובות הנאה מהשב"כ, כדי לגייס אותם תוך ניצול ציני של צרכיהם הבוערים ביותר. רגעי החולשה, כאשר אדם בא להתחנן על אישור עבודה שהוחרם, הם הרגעים הנוחים והמתאימים ביותר לתפוס בגרונו ולחייב אותו לשתף פעולה: 'תעזור לי ואעזור לך'".

ואותם 1,650 איש הם, כאמור, ברי המזל. הם אלה שפנו באמצעות מחסום-ווטש, וזכו להסרת המניעה, שהופיעה ונעלמה כלעומת שבאה, מבלי שאיש יאלץ לשלם מחיר על ההתעללות שעברו באמצע [לקישור]

ומה על השאר?

השאר הם אלה שצריכים ללוות ולהיכנס לחובות כדי להגיע לבית המשפט, או לשתף פעולה עם אנשי השב"כ, או (כמו שמסופר בדו"ח) לשחד עורך דין ישראלי שקונה את הסרת המניעה בדרכים עלומות, או מבטיח שיקנה ונעלם עם הכסף, אבל איזו ברירה עוד יש לנואשים התלויים בו?

או פשוט לוותר, ולהדק את החגורה קצת, לאכול קצת יותר פשוט, לוותר על המעיל החדש, ולחפש פרנסה בשטחי הרשות שבהם לא באמת תתכן פרנסה כל עוד שהם תחת שליטה ישראלית. ולא כי השאר עשו משהו, אלא כי מישהו, איפשהו, החליט שהם מהווים סיכון. ואי אפשר לדעת מי, או למה, או איך אפשר לצאת מזה.

רוב רובו של הדו"ח עוסק במכשלות הבירוקרטיות שנערמות בפני המבקשים להסיר את אות הקין של המניעה הביטחונית שמישהו החליט להדביק למצחם – מכשלות המשתנות לעתים תכופות ללא כל עקביות נראית לעין. לכן הדו"ח, ברובו, מתיש לאדם הממוצע. אבל זו בדיוק ההתשה שהמערכת מחפשת, ההתשה שאלפי ועשרות אלפי אנשים עוברים תחת שליטתנו. הנה, דוגמא אחת קטנה מהדו"ח (עמ' 61-2). תשקיעו, תקראו:

"סימן נוסף לשינוי הנהלים הממשמש ובא ניתן בשבוע הראשון של ינואר (2011), אז הפסיקו לקבל בקשות להסרת המניעה במת"ק קלקיליה, ונאמר לפועלים שעליהם להגיש את הבקשות במת"ק טול כרם... השמועה שתושבי קלקיליה צריכים להגיע לטול כרם להגיש בקשות התפשטה בשטחים. ביום חמישי ה-13.1.2011 פנה אדם מאזור קלקיליה למת"ק טול כרם כדי להגיש בקשה להסרת מניעה. משם שלחו אותו לקלקיליה.

"הוא נסע למת"ק קלקיליה, ושם סרבו לקבל את הבקשה. קצין הקישור שם אמר לחברת מחסוםWATCH, שהתקשרה לברר מדוע לא מקבלים את הבקשה, שזה לא לפי הנוהל... ביקשנו שיקבל את הבקשה של האדם המסוים הזה ואחר כך נברר, שהרי האדם מקלקיליה, נסע לטול כרם, אחר כך חזר לקלקיליה וחיכה כל היום. קצין הקישור הסכים לקבל את הבקשה אבל לא באותו יום, רק ביום ראשון הקרוב. ביום ראשון בא אותו אדם למת"ק קלקיליה ומשם שלחו אותו לטול כרם...".

וזו רק דוגמא אחת, קטנה. חודשיים לאחר המקרה הוחלט על מדיניות חדשה, ואף מת"ק ברחבי הגדה לא הסכים יותר לקבל בקשות להסרת מניעה ביטחונית, באצטלה של "נוהל חדש". אלא שבשטח לא נוצרה חלופה למת"קים, ובמשך למעלה מארבעה חודשים לא ניתן היה להגיש בקשות כאלה בשום מקום.

ועוד: מתישהו הוחלט שהעובדים עצמם לא יוכלו להגיש בקשות, אלא רק מעסיקיהם הישראלים (ואיזה מעסיק יטרח כל כך הרבה בשביל עובד כשאפשר לאסוף אחד בחמישית מחיר מגינת לוינסקי?). ובמועד אחר הוחלט שייקבעו מכסות, ואם המכסות מלאות – לא תוכל לצאת אפילו אם המעסיק משתדל מאוד-מאוד בשבילך. וההחלטות, והנהלים, והשינויים של ההחלטות והנהלים, נפרשים על פני 233 עמודים, ומשכינים ייאוש גדול וכבד.

צרכי ביטחון

קשה לדבר עם ישראלים ולעורר אמפטיה לאנשים שהצבא והשב"כ החליטו שהם "מנועים ביטחונית". לך תסביר כמה שרירותית יכולה להיות ההגדרה הזו. לך שכנע שהיא יכולה לשמש ככלי ענישה נגד פעילים פוליטיים (כמו בכל מקום שיש הפגנות עממיות, והצבא מודיע שהמפגינים – גם אם הם לגמרי לא-אלימים – יאבדו את רישיונות העבודה שלהם בישראל או בהתנחלויות), או ככלי סחיטה של השב"כ, או סתם ככלי במשחק שנועד לפלג ולהחליש ולזרוע פחד וחוסר יציבות בחיים. וכותבת הס: "היכרויות ושיחות עם מאות אנשים, ואחר כך עם אלפים, גרמו לנשים לכפור בפרשנות האוטומטית שמייחס הישראלי הממוצע למלים האלה: 'השב"כ יודע מה הוא עושה. אם נלקח ההיתר, סימן שהאיש מסוכן'".

אבל נניח שכל זה לא משכנע. נניח שהקורא הישראלי הממוצע קורא את כל זה, ולא חושב שמשהו כאן לא בסדר, וממשיך להאמין שהמערכת פועלת ביעילות ובהגינות ואך ורק מתוך מטרה להגן עלינו משוחרי רעתנו. עדיין – מה עם ה-35%? ומה עם כל הדומים להם, שפשוט לא מצאו דרכם בסבך הבירוקרטי?

תחת משטר כיבוש צבאי, עוד ועוד ועוד אנשים מעבירים את חייהם בסבכי הבירוקרטיה והמת"קים והשב"כים והמחסומים ואובדן מקורות הפרנסה בגלל המחסומים או האישורים שנשללו או האדמה שהופקעה לטובת ההתנחלות או הכביש להתנחלות או עמדת התצפית מעל הכביש להתנחלות. בסוף הדו"ח מצטטות נשות מחסום-ווטש את נעמי קליין, שמצטטת את סימון דה-בובואר לגבי שתי הדרכים היחידות שבהן ניתן להתמודד עם המצב הזה: "להשלים עם הכיבוש ועם כל השיטות הנדרשות לאכיפתו, או לשלול לא רק פרקטיקות מסוימות ומוגדרות, אלא את התכלית הרחבה יותר המצדיקה אותן ושלמענה הן חיוניות".