נוהל גב אל גב

תיאומים

עיכוב אדם המובהל באמבולנס לאחד מששת בתי החולים הפלסטינים שבמזרח ירושלים עד שיושלמו ההליכים הבירוקרטים הקרואים בשם המכובס : "תיאומים", שאינם אלא אישור השירותים החשאיים להעברת החולה את המחסום, הם ראשיתה של דרך הייסורים הניצבת לפני החולה עד שיגיע (או לא) ליעדו.

למרות שחוק זכויות החולה קובע כי במצב חירום רפואי זכאי אדם לקבל טיפול רפואי דחוף ללא התניה או אפליה מכל סוג, במציאות יעבור עוד זמן, לעתים זמן שאין, עד שיאשרו את מעברו.

מנגנון הכיבוש מנוהל במגמה להקשות על שגרת החיים של האוכלוסייה הכבושה, תוך הערמת דרישות להצטייד בהיתרים לאין מספר העוטפים את קיומו של הפרט כגלדי בצל – שכבה על גבי שכבה על גבי שכבה,. כשמקלפים את השכבות כולן נחשפת האמת העירומה - המנהלים בפועל של המנגנון המסובך הזה אינם הגורמים הבאים במגע עם מבקשי ההיתרים. חורצי הדין והגורל לשבט או לחסד הם הנוכחים-הנסתרים - השירותים החשאיים, שרק על פיהם ובאישורם חולה או פצוע יגיע לבית החולים ויזכה בטיפול לו הוא זכאי בדין ולא בחסד.

בשם הביטחון

ביטחון הוא שם קוד כללי למניעת מעבר חולה את המחסום. מתאמי הבריאות מבררים אם עונה האדם על ההגדרה הלקונית:"מנוע", כלומר: מי שהוגדר על ידי השב"כ כ"לא נקי" וכניסתו לתחומי ישראל/ירושלים רבתי אסורה באופן גורף. למניעה זו אין חובת מתן הסבר. העמימות היא כלי יעיל להטלת מרות ופחד.

מקרה (לא חריג) המדגים את גודל השרירותיות היה כשאמבולנס מהשטחים שהגיע למחסום קלנדיה הוביל לטיפול דחוף בביה"ח מוקאסד חולה לב בן 73(!) שמצבו הוגדר קריטי. האיש, שחייו היו תלויים על חוט השערה, היה ספק חי ספק מת, ומחובר למכונת הנשמה. נהג האמבולנס נאלץ לעצור בכניסה למחסום וכשהתקשר אל מתאמת הבריאות נמסר לו :"אין תאומים". טלפנתי גם אני, מנסה אולי להבין אולי להשפיע ונענתי ב: "מה הוא בכלל חושב לעצמו...שככה יבוא לקלנדיה ויעבור לירושלים?"
אדם זה, כרבים אחרים – לא עבר.

גב אל גב

משכל התאומים הושלמו, כשבכל המוקדים בדקו, העריכו ואישרו שהחולה אינו סיכון ביטחוני, שהוא "נקי" ורשאי לחצות את המחסום, עדיין אין הדרך סלולה ופתוחה בפניו.

בשנת 2005 נחתם הסכם לשיתוף פעולה למקרים דחופים בין מגן דוד אדום הישראלי לסהר האדום הפלסטיני, שעל פיו תתאפשר גישה ישירה לששה אמבולנסים של הסהר האדום לבתי החולים הפלסטינים ללא תיאומים מוקדמים ועיכובים במחסומים. למרות זאת, על פי עדות אוצ'ה (=המשרד לתיאום עניינים הומניטאריים של האו"ם), ההסכם אינו מכובד ומעברו של חולה, ללא קשר לדחיפות מצבו, נעשה אך ורק בהליך הקרוי: "נוהל גב אל גב", שמשמעותו בפועל היא שאמבולנס מירושלים מוזעק, חונה בסמוך למקבילו הפלסטיני, החולה מטולטל מאלונקה לאלונקה, מאמבולנס לאמבולנס, שמיכת שטחים מוסרת מגופו ושמיכה ירושלמית תופסת את מקומה, עיניים זרות של חיילים ומאבטחים עוקבות וסורקות את גופו, וידיים זרות מפשפשות בחפציו האישיים.

כי במקום בו נוהג הכיבוש, נמוגות הזכויות ועמן גם צנעת הפרט.

מלווים

על פי כללי הכיבוש, רק אדם אחד רשאי ללוות את החולה. "פרופיל המסוכנות" של אישה מדורג נמוך משל גבר. לכן, במרבית המקרים מקבלת אישה (אם או רעיה) אישור ללוות חולה בדרכו לבית-חולים, ואילו הגבר (אב או בעל) נדחה. אלא שגם רשות זו, מוגבלת ככל שתהיה, אינה מחייבת את הרשויות. הנימוק השכיח: "מנוע" חזק ממנה ומבטל אותה. נכחתי במקום כשתינוקת בת שבעה חדשים, מורדמת ומונשמת, הועברה לבדה כשגופה הקט בתוך ערכת טיפול נמרץ, ורופא שנשלח במיוחד עמל כל העת לשמרה בחיים. "איפה ההורים?" שאלתי את מכרי נהג האמבולנס."מנועים" השיב.

בית המשפט העליון

מנטרת הביטחון לה סוגדת החברה הישראלית, המנטרה שגורמת לה לאמץ באמונה עיוורת את כל הנאמר בשם דובריה, אינה נפקדת גם משיקולי בית המשפט העליון, המבכר את טיעוני המערכת הצבאית על פני זכויות יסוד של הפלסטינים.

כפועל יוצא, באפריל 2008 דחה בג"צ עתירה שהוגשה ע"י עמותת רופאים לזכויות אדם בדבר נהלי כניסת אמבולנסים פלסטינים לירושלים המחייבים העברה בנוהל גב-אל-גב, וגם זאת רק לאחר קבלת אישור מתאמת הבריאות במנהל האזרחי, וקיבל את טענת המדינה בדבר החשש מפני ניצול מחוות הומניטאריות למטרות טרור.

השופטים לא התעלמו אמנם מחובת המדינה בהתאם לחוק הבינלאומי לאפשר לכל אדם לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש להחלמתו, אך קיבלו במלואה את עמדת מערכת הביטחון באשר לסכנה הכרוכה במעבר ישיר של חולים משטחי הגדה לבתי החולים במזרח ירושלים, וראו במצב הקיים: "איזון בין הצרכים הרפואיים לצרכי הביטחון".