בית איבא, שבי שומרון, יום א' 20.7.08, אחה"צ

סיכום

במציאות הפגומה של החום, האובך והשיגעון של הקיץ בשטחים הפלסטינים הכבושים, אנו נזכרות- באופן פרדוקסאלי – בקולו חסר הפגמים, מלא רוך ורחמים, של נט קינג קול, כשהוא שר, "הביאו את ימי הקיץ העצלים, המצועפים והמשוגעים... אבקו את השמש והירח ושירו שיר עליז..." למצער אנו יכולים רק לדמיין את שמיעת השיר הזה ובמקום זאת אנו חייבות לטפל בחיי היום-יום של הפלסטינים, הכורעים תחת עול הכיבוש.

14:50 שבי שומרון

היום נעול השער היטב וכאשר אנו עומדות לעזוב, מגיע רכב האמר מתוך הבסיס הצבאי שבהתנחלות ועוצר; חייל יוצא מהרכב, בוחן את השלט שבשמשת המכונית שלנו וחוזר לרכבו. שני הצדדים ממשיכים בדרכם למשימותינו הבאות.

15:00 בית איבא

אין היום הרבה משאיות – שלושה מדיר שארף, יותר משכם. ברגע מסוים הופכים לחלוטין את עגלת היד של אחד הסבלים; מסירים את הכיסויים מהמחשבים שבו מוציאים אותם מאריזותיהם, אולם שום דבר איננו נעשה בהם.

15:10 – בתור המהיר יש כ-20 אנשים, כולל משפחות, אולם היום אין מחזירים אף אחד. בכל אחד משני התורים לקרוסלות עומדים כ-20 צעירים. בשטח הבדיקה המרכזי מוצבים ארבעה חיילים כולל המפקד, וברגע מסוים, נמצאים כל הארבעה בתוך ביתן הבדיקה המרכזי יחד עם שני חיילים סדירים המוצבים שם. מדוע? המפקד מפלרטט עם שוטרת צבאית (מראה שכיח בסביבה הזאת). בינתיים עוזב אחד החיילים את ביתן הבדיקה (זה של התור המהיר), ומגיע לתור שלפני הקרוסלות; שם הוא נוטל ספר ומדפדף בו (אנו מניחות שיש בו חומר המסכן את מדינת ישראל), מפטפט עם העצור היחיד ששם ועוזב את עמדתו; כך נוצר מצב שאנשים מסתובבים בתוך ומעבר לאזור הבדיקה. המפקד בטלני, שותה מים כשהוא ממלא את מקומו של החייל שנעדר מעמדתו, בחברתה של השוטרת הצבאית הבלתי נמנעת ועוד חייל; כל השלושה "מסתובבים" (אין דרך אחרת לתאר את מה שקורה).

15:20 – לאחר כמה זמן, קורה האירוע של עגלת היד: כל הכבודה מוצאת מהאריזות ע"י אחד החיילים והשוטרת הצבאית שבתפקיד באזור בדיקת הרכב; תוך זמן קצר, מצטרפים אליהם השוטרת הצבאית השנייה וכמובן, המפקד. כולם עומדים מסביב המחשבים החדשים, שהוצאו מקופסאותיהם או מכיסויי הניילון. הם בוהים בכול, אך אינם עושים דבר נוסף; כאשר מגיע נציג המת"ק, גם הוא מצטרף לקהל הקטן, שמקיף את עגלת היד הפרימיטיבית.

באותו הזמן, מחכה אמבולנס במשך יותר מחמש דקות. שיירה של רכב האמר, ג'יפ ושאפלדוזר, משרכת דרכה אל קוסין. לבסוף, עוזב הסבל את המקום כשהקופסאות הפתוחות מוחזרות לתוך עגלת היד; כאשר אנו עוזבות, חמש-עשרה דקות יותר מאוחר, הוא שוב חוזר למחסום כשעגלתו ריקה, לעוד סיבוב של "תפוש ושא".