ארתאח, יום ב' 6.4.09, בוקר

4:35 חשיכה. בכניסה למתקן אירתאח מכיוון טול כרם גוש אדם צפוף ודחוס צובא על הכניסה למעבר. קרין מצלמת.

קרין:

4:40 פתיחה ראשונה של השערים: קבוצה ראשונה של אנשים, בעיקר נשים, ניתקת ממקומה. הם רצים כאילו חייהם תלויים בכך עד לעברו השני של המרחב הפתוח ונכנסים במהירות דרך השער. חלקם מסירים נעליהם מראש ואוספים אותן אחרי המעבר בזריזות מופלאה. לפני שהרחבה מתמלאת נסגרות הקרוסלות. כשהרחבה כמעט ריקה, הן נפתחות והמחזה חוזר על עצמו.

הקרוסלות נפתחות כל 40 עד 60 שניות, תלוי בגודל הקבוצה שמצליחה לעבור. המראה שונה במקצת מאשר עשרה ימים קודם לכן, כשרק 12 עד 15 אנשים הצליחו לעבור כל פעם ולרוץ כל עוד נפשם בם לקצה השני. הקבוצות הפעם מנו בין 30 ל-50 איש בכל פתיחה, לפעמים יותר, כך שההתנהלות הכללית הייתה אטית יותר אבל כמות האנשים שעברה בזמן נתון, גדולה יותר.

בדיקה מדגמית: (עדיין חושך)

5:24-5:31 עברו 180 איש ואח"כ הפסקה של 3 ד'.

5:34 קבוצה של 30 והפסקה

5:43-5:46 2 קבוצות של 50 איש וקבוצה של 30

5:46 קבוצה של 35, עוד קבוצה של 25, ובזרם עוד 35.

עברתי ליציאה לראות מה קורה שם. בדרך עצרו אותי כמה אנשים וביקשו שנתערב כדי שהמחסום/מעבר ייפתח ב-4:00 ולא ב-4:30 או 4:40, אבל היו הרבה פחות תלונות מאשר בפעם הראשונה שהייתי במחסום זה, ביום ששי, 27.3. אמנם גם הפעם נשלחתי לראות את הזוועות בצד הכניסה, אך בעיקר על ידי אלה שחיכו לעובדים ולא עברו עצמם את המחסום.

5:55 אנשים רבים יוצאים במהירות, רובם אינם עוצרים לידנו, בשונה מן הפעם הקודמת, אומרים שארבע עמדות בדיקה (חלונות) פעילות. כמה מספרים שהפעם המעבר היה מהיר יותר ומנו כמה סיבות, פחות עובדים בגלל המיתון, או מכיוון שזה היום האחרון לפני הסגר, או בגלל הנוכחות שלנו.

אולי הנוכחות שלנו אז הייתה מבחינת חידוש, אך כמעט כל מי שיצא פנה אלינו: עלינו לבוא ביום א' ולא ביום ששי, כדי לראות כמה צפוף, יש אלימות, כל יום מזעיקים אמבולנס.

הראשונות היו הנשים שעמדו סביבנו וסיפרו על ההתנהגות האלימה של הגברים. אח"כ הגיעו קבוצות של גברים שסיפרו על המצב הקשה באזור הכניסה.

בקשותיהם: לפתוח את המחסום מוקדם יותר. להפעיל יותר עמדות בדיקה. לאפשר להם לצאת לישראל גם דרך המעברים הצפוניים ולא להכריח את כולם, מהצפון, מג'נין, ועד טול כרם וקלקיליה לצאת דרך אירתח.

6:05 חזרה בכניסה למתחם, לפתע התבהר, כבר אין הרבה אנשים הממתינים מאחורי הקרוסלות הראשונות, הנפתחות כל 30 שניות.

6:20 נציג הצלב האדום מסתובב וניכר שמתחילות להגיע משפחות האסירים. עוד נציג ונציגה מארגנים אותם קצת יותר רחוק.

6:30 ממשיכים להגיע עובדים בזרם דק ומתקהלים לפני השער המגנטי. ואז ניחתות עליהם צעקות: אתה שם! לא, לא אתה! אתה! לאן אתה? (תשובה : עבודה) מכאן! לא מכאן! אתה שם! אתה נראה לי בעייתי!

6:45 מתחילים להכניס משפחות לביקור אסירים, אך עדיין מגיעים ועוברים כמה פועלים. חוזרת ליציאה.

מיכל:

בכיוון מערב - היציאה מהמתקן -  נוח לספור את היוצאים כי עליהם לעבור בקרוסלה אחד, אחד. שם נעמדתי וספרתי את היוצאים מהראשונים ב4:45 ועד השעה 07:00, בה זרם היוצאים נעשה דליל וספוראדי.

4:50- 4:45 עברו  61 איש

4:50-5:00  עברו 160 איש

5:00-5:10 עברו 210 איש

5:10-5:22 עברו 370 איש

5:22-5:30   175  איש

5:30-5:40   220  איש

5:40-5:50   260  איש

5:50-6:00   380  איש

6:00-6:10   200  איש - הקצב מואט משום מה

6:10-6:20   280  איש

6:20-6:30   300  איש

6:30-6:45   360  איש

6:45-7:00   250  איש

אם כך ברבע שעה הראשונה יצאו 221 איש

מחמש לשש יצאו 1455 איש

משש לשבע יצאו 1390 איש

סה"כ ליום ב' עד השעה שבע יצאו 3066 אנשים. לא כולל משפחות אסירים.

לאורך כל השהות שלנו אנשים לא הפסיקו לבוא ולהגיד לנו שמה שקורה בחוץ הוא בלתי נסבל - "בלגן", "ברדק", הדוחק, הלחץ, אנשים דוחפים , שכובים על הרצפה, מטפסים אחד על השני,"כמו מלחמה" חזרו ואמרו.

צריך היה למצוא דרך להבטיח שאנשים יכנסו לפי סדר הגעתם, וכך ימנעו חלק מהלחץ והדחיפות הבלתי אנושיים.

מישהו סיפר שהוא הגיע ב2:30 ויצא ב 4:52

מישהו אחר (נראה אדם משכיל) סיפר שהוא הגיע ב2:30 ויצא ב5:30,  אנשים דחפו ועקפו ונכנסו לפניו.

לקראת שבע לקח בתוך המתקן 10 דקות לאחד, ו-20 דקות לאחר.