פוקיקיס - שגרת החיים עכשיו בכל מקום - אין חיים
בדרך רואים את החסימות לסמוע.
גם לסימיה, אבל שם רואים איך הן נפתחות ע”י התושבים כל הזמן.
הכניסה לדהריה פתוחה. הכניסה לכרמה פתוחה, לעבדה שתי הכניסות חסומות, אחת מהן ע”י ערמות עפר ואחת ע"י השער הצהוב. אבל כביש 60 ריק כמעט לגמרי. כל הדרך אני משוחחת בטלפון עם סא"ל אכרם, מפקד הנפה מטעם המנהל האזרחי, בהמשך לשיחות משבוע שעבר. על הסבל העובר על אנשי האזור כי לא מורשים לנסוע לקנות מזון או כל דבר אחר. המכוניות שלהם הוחרמו כי הן לא משטובות, שלא מורשות לעלות על הכביש (פסולות מבחינת החוק). הם בכל זאת מחזיקים בהן כי רק את אלה ידם משגת לרכוש. וכך לפעמים מצליחים להתנייע איתן ולפעמים נתפשים והן מוחרמות.
"מה את רוצה", שואל אכרם, "שיעלו על הכביש ויסכנו חיים"?
"חס וחלילה", אני עונה, "אבל אתם מסוגלים להביא לאנשים את צרכיהם כשאין להם שום דרך להגיע לעיר הקרובה? וגם יש מחסומים בכל מקום?"
"לא, הם צריכים למצוא מישהו שמורשה להגיע אליהם ושיביא ויקח וכו'’".
"טוב, אז אנחנו יכולות להגיע אליהם למרות המחסומים."
"אברר משפטית ואחזור אליך", עונה אכרם". ייאמר לזכותו שעומד במילותיו ותמיד חוזר ומתקשר לענות על שאלותיי. אז אחרי כמה שעות הוא צלצל ואמר: "אתן אזרחיות ישראל, יכולות לנוע בדרכים האלה ולעבור במחסומים. אם תהיה בעיה תתקשרי אלי".
אז בדרך למשפחת ג'דאללה התקשרתי לידעו שאנחנו בדרך.
"אין בעיה, אמרתי לך, תסעו לשלום, כמובן על אחריותכם" וכך עברנו בשלום שני מחסומים. חיילים מנומסים רק בקשו תעודות. בעיקר מוחמד עניין אותם .
וכך המשמרת הזאת הוקדשה לביקור אצל משפחת ג'דאללה להביא לה מצרכי מזון, לראות ולשמוע מה קורה סביבם. כזכור הם גרים בפוקיקיס,
מין ישוב קטנטן של משפחה מורחבת אחת המונח בתווך בגיא למרגלות ההתנחלויות נגוהות א' ו ב'.
כפי דיווחנו בחודשים האחרונים, עבודות הפיתוח וההכנה לעוד התנחלויות נמשכות, כפי שניתן לראות בתמונות יש כבר כבישי אספלט המטפסים לגבעה שעליה יש כבר מבנים וגם כרם ענבים חדש ניטע. הילדים כמובן שמחו לקרמבו, הם גם לא הולכים לביה"ס כמובן מאותן סיבות.
אנחנו ישבנו עם ספיה, אם המשפחה, בעלה, כלתה ואחד מבניה.
הגברים לא עובדים כבר חודשיים מאז ה-7.10. אסור להם לזוז מהבית. ספיה מספרת שלפני 20 יום באו 10 מתנחלים במדי צבא רעולי פנים, ציוו עליהם להכנס הביתה ולסגור את הדלתות. הם בינתיים צילמו את הכול ואת המכוניות ולפני שבוע באו והחרימו אותן.
גִ'האד הבן ביקש שישאירו לפחות אחד כדי שיוכלו להגיע לסידורים, רופאים, קניות. "לכו לאבו מאזן שיקנה לכם מכונית", ענו להם ולקחו הכול . אתמול, היא אומרת, בא איש אחד, שוב צילם את הבית והסביבה והלך. לפני כמה ימים היו רחפנים מעל הבית, כל יום למשך שעות. כשאחד נפל בגינתם הם באו ולקחו אותו.
זוהי שגרת החיים עכשיו בכל מקום. אין חיים. בעצם אנשים תלויים לגמרי במי שמוכנים לעזור. מה הבעיה עונה לי סא"ל אכרם יש להם את הטלפון שלי ואם יש להם בעיה הם יכולים להתקשר. אז אספקת מים
מתואמת כי היא מובאת במיכלית, אבל מה עם כל השאר? בכל זאת ביקשו ממני את מס הטלפון שלו. נראה מה יקרה.
את הדרך חזרה החלטנו לעשות דרך כביש 358. יוצאים ממחסום נגוהות.לצאת הרבה יותר קל. פחות שאלות. רק נשאלנו מאיפה באנו. "מנגוהות כמובן", ענינו.