מת"ק עציון

"האנושות אינה סובלת מציאות רבה מדי": ת.ס. אליוט

על משפט זה חשבתי אתמול אחרי שעתיים במחסום.  אך אז חשבתי כי אין זו מציאותנו, אלא זו של הפלסטינים, ואנו מהווים חלק מהביורוקרטיה האיומה, ושותפים למעשי השלטון.

בדרך למת"ק, לפני אתר מוביל המים של אמת הביאר. https://etziontour.org.il/en/item/biyar-aqueduct 
כמו בשבועות האחרונים ראינו רכבים של המשטרה עוצרים מכוניות לבדיקה, אך לא ראינו האם גם רכבים ישראלים עוכבו.  נבדוק בפעם הבאה, אם המשטרה תהייה נוכחת.  מקום מאוד משונה להציב מחסום -  ממש על הכביש הראשי.
גברים רבים עומדים ליד הקרוסלה, הם טענו כי המתינו זמן רב.  כתבנו לאסף בשעה 11:12.  הוא השיב בשעה 11:40 כי אין שם איש.  כלל לא מפתיע, כי לאחר המתנה ארוכה הם סוף-סוף נכנסו.  במחסום הם הוחזרו על עקבותיהם למרות שלרבים היה מסמך המאשר כי קיבלו את זריקת הדחף, אך כמובן שהמידע לא הופיע במחשב.  סילביה מסרה להגיד להם לחזור למשרדי הרשות, שהיה עליהם לתאם עם צה"ל.  אדם אחד אמר כי לרשות לא אכפת מהם.  בכל מקרה זה ייקח שבוע, וכולם התמרמרו כי משפחותיהם ממתינות בבית ואיך ייביאו אוכל?  אנשים נוספים חיכו באולם ההמתנה. רובם היו פלסטינים אשר לא הורשו לעבור במחסומי בית לחם וחברון כי הם חסרו זריקת הדחף או שכלל לא חוסנו.
אדם הגיע עם ילדו הקטן שהיה לו תור בבי"ח סנט ג'ון.  היתה לו בעיה עם האישור.  אמרנו לו שאם הבעיה לא תפתר שיקבע תור חדש, ואם שוב מתעוררת בעיה שיתקשר לחנה או לסילביה.
היו שני אנשים שרכבם הוחרם כי צה"ל טען שעבדו ללא אישורים, למרות שלבעל האדמות היו ניירות.  כנראה בנו דיר לכבשים ללא אישור.  הדבר אסור, ואין טעם לפנות לבקש אישור כי הוא לא יינתן.
אדם שמנוע בא לקבל אישור ללוות את בתו בת ה-19, באמבולנס, לבי"ח לניתוח לב דחוף שיעלה לו 30,000 ש"ח.  הוא היה מוכן להיכנס אפילו לשעתיים בלבד.  שלחנו את המסמכים לאסף אך לא הופתענו כאשר לא קיבלנו מענה.  הפלסטיני הגיע מלווה בבן משפחה אשר דיבר עברית טובה. נאמר לו אתמול בחברון שקיבל אישור אך כאשר הגיע למחסום סירבו להכניס אותו.  בזמן שהוא דיבר אתנו הוא קיבל טלפון מבית החולים; מאחר והוא לא ליווה אותה, לא יבצעו את הניתוח.  גם האם לא ליוותה אותה, אך הבנו מהגברים כי האם אינו כשירה שכלית להתמודד עם הבעיה.  מאוחר יותר למדנו כי החולה שהתה לבדה באמבולנס, מפחדת מאוד, והוחזרה לבית דודתה בבית לחם.
לצערי, היה עלינו לחץ כה גדול מכל הכיוונים ששכחנו לשאול האם אין בן משפחה אחר שיוכל ללוותה. התקשרנו לחנה בר"ג, שישבה בדיוק עם עו"ד.  הוא דיבר עם הפלסטיני ואמר לו לחזור פנימה לדבר עם אנשי המת"ק.
הקדשנו כל כך הרבה זמן למקרה, עם טלפונים לכל העולם ואשתו, שהיה די מעצבן ללמוד מאוחר יותר ממור, מארגון LEAP, כי הבחורה נשואה וכי בעלה או אחים/אחיות יכלו ללוותה.  הוסבר למור כי הבחורה קשורה מאוד לאביה ורצתה שהוא יהיה איתה.  מור היתה מוכנה לדבר עם נציג הצבא אודות המקרה, אך הדבר היה דורש אמפתיה רבה מדי מצדו של צה"ל, והחייל בפנים סירב לדבר איתה.  בסופו של דבר לא היה בכך צורך, אבל זה מראה כמה אטומים הם אנשי הצבא.  גם לא ברור מדוע הגיעו לבית לחם במקום לחזור לחברון לקבל את האישר.  אך השורה התחתונה היא כי יש בני משפחה אחרים אשר יכלו ללוותה.  למדנו על כך רק מאוחר יותר, וכעסנו שבזבזנו זמן וגם זמנם של אחרים.  אך כעת, בזמן כתיבת שורות אלה, אני תוהה מי מאתנו שגם היה רוצה להיות מלווה בידי אדם אהוב ברגעים קשים כאלה, לא היה משקר או מסתיר את האמת.
יש הודעה על הדלת עם מידע אודות מחסום ווטש, שניתן לצלם.  הוא גם מודיע לפלסטינים היושבים ומייבשים כי בין השעות 12:00-13:00 החיילים נחים ואוכלים צהריים.
הביוב פורץ מאחורי האסלה, וגם מפתח הביוב בחוץ, ומקבל את פני היוצאים מן המשרד. העשבים השוטים חוגגים, גדלים ומתעלמים מהסירחון האיום הסובב אותם.  סמלי?